גורל שלא נקבע מראש

אוקטובר 26, 2013 השארת תגובה

נגה אלבלך, "הדחיפה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 222 עמ'.

 נגה אלבלך מביאה אל הספרות אנטי-גיבורות (בעיקר) שנוכחותן בחייהן שלהן אינה מובנת מאליה. זוהי אמירה קיומית חזקה מאוד, מעוררת טִרדה, שמחזירה את הקוראת אל עצמה ומפעילה אותה הן רגשית והן אינטלקטואלית. וזהו הישג לא מבוטל, בוודאי לספר ביכורים. 

שלוש נובלות מרכיבות את הספר הזה, "הדחיפה". במרכזה של כל אחת מהן עומד צמד של דמויות המשמשות תמונת ראי זו לזו. המשא ומתן שכל שתי דמויות מקיימות ביניהן חיוני לתפיסה העצמית ולתחושת הממשות של כל אחת מהן, אם כי הוא בדרך כלל לא פותר אותן ואולי אף פוער אותן. 

ב"אני כוכב נולד", הנובלה הבשלה בעיני בין השלוש ועליה ארחיב כאן במיוחד, איה, הזוכה בתוכנית ריאליטי חשה צורך דחוף להסתתר מיד אחרי שזכתה בתחרות. היא מסרבת לכל מגע נוסף עם מפיקי התוכנית, היא חוזרת לזמן-מה לעבודתה כמזכירה אלמונית, ואז מתחילה לחיות בחוץ רק בלילות, בשיטוט ברחובות הריקים. באחת הפעמים היא נכנסת לבר סנדוויצ'ים ושם פוגשת את נועם, מפעילת האתר. המפגש הלילי הזה במין שומקום, מפגש שחוזר על עצמו בלילות הבאים, מוליד משיכה מוזרה בין שתי הנשים הצעירות והן מגלות שהן סוג של כפילות.

אלבלך בונה את הסיפור בחוכמה. לאורך רוב הסיפור הקוראת תוהה על מהות היחסים בין שתי הנשים. הגינונים והמהלכים ביניהן, ובמיוחד של נועם כלפי איה, נדמים כחיזור ארוטי עם הרומנטיקה של טיול מכונן במדבר ועם הטקסים הקטנים הנקשרים בדרך כלל למיסוד זוגיות הטרוסקסואלית, כמו הזמנה לפגוש את ההורים. אבל בסיפור נשמרת איזו זרות ומוזרות שמרמזת כי המוקד שלו נמצא אולי במקום אחר והמפגש עם הוריה של נועם חשוב מכפי שנדמה. ההזרה נוצרת, בין השאר, משום שהסיפור מסופר בגוף ראשון מפיה של איה, שלה הידע המצומצם יותר בסיפור על הקשר הבראשיתי ביניהן. דמות הראי, נועם, היא זו שמחזיקה מוקדם יותר מהגיבורה המספרת את הידע הכולל של הסיפור, והקוראת נדרשת לחבור לאיה בתהליך החשיפה שלו. זוהי טכניקה ספרותית מעניינת שמאפשרת הזדהות עם דמות כמו איה על אף האנטי-סוציאליות הבולטת שלה.

מעניין גם השימוש במוטיב הקול, האוזן והמוזיקה, שהוליכו את איה מן האנונימיות אל הכוכבות-לשעה ואל החזרה המהירה מהצפוי, מיוזמתה, לאנונימיות. זהו מוטיב שבמידה רבה מוליך לא רק את הגיבורה אלא את הסיפור כולו, שחוקר גם את האפשרות לשמר קול פרטי בתרבות המונים. מבחינה זו מבריקה גם הבחירה בתוכנית הריאליטי "כוכב נולד" כנקודת מוצא בסיפור.

 הנובלה יוצרת עימות בין מציאות לריאליטי ומראה שכל זהות אנושית היא בדרך כלל מין תנועה בין איזה גרעין אותנטי לבין שלל תפקידים ומסיכות. הקול הפרטי אינו יכול להימצא במרחב מבודד לגמרי מכל נקודת התייחסות תרבותית אלא חייב להתייחס לכזו, גם אם באקט חתרני של חבירה לצורך עימות והתנגדות.                                                                                                                                        

יתר על כן, תוכנית הריאליטי משנה את המציאות של הזוכה בה גם אם זו מסרבת למלא את התפקיד שהוקצה לה מראש. בעולם הזה שבו תוכנית הטלוויזיה מביימת את המציאות, המציאות לובשת דמות של פנטזיה או חלום בלהות. ערבוב הגבולות הזה הוא הביטוי הביקורתי המרכזי של הנובלה כלפי תרבות ה"ריאליטי" וה-15-דקות-תהילה (ואולי כבר חמש). באמצעות יחסה הכפול של המספרת לתופעה זו נבדקים גם כוחו של המקרי והאקראי בחיי היחיד, כוחו של היחיד לשלוט בחייו, כמו גם מושג הרצון החופשי והבחירה.

נושאים אחרונים אלה נבחנים גם בנובלה השנייה, "נירה", שבה הגיבורה המספרת מתאהבת בגבר שעזב קריירה מצליחה כחוקר ספרות בארצות הברית ושב לארץ בניסיון להתגבר על זרות מרחבית ואנושית. כאן ה"כפיל" של הגיבורה הוא גבר, הגבר הזה שבו היא מתאהבת, אלי. האקראיות של פגישתם, והעובדה שהם מתגלים כה תואמים זה לזה מבחינה נפשית, מאפשרת למספרת לבדוק את התיחום בין מזל (מקרה) לגורל ולהעניק פשר לחייהם של בני אדם כתנועה בין שני הקטבים האלה. המקרי הוא תמיד גם לא-מקרי אבל הגורל, פרט לעובדת המוות, הוא גם לא בדיוק גורל שנקבע מראש. לבני אדם יש יכולת לבחור, גם אם מעטה. גם אם ברמה מסוימת הגיבורה נראית כנגררת אחרי המקרה, עדיין יש לה שליטה מסוימת על הפיכת המקרה הזה לחלק חשוב מחייה.    

הנובלה השלישית "הדחיפה", שנותנת את שמה לקובץ, היא הפחות בשלה בין השלוש וזקוקה היתה לטעמי לעיבוד נוסף (הייתי מורידה למשל את הסיום של גיא, שהוא דמות לא די בנויה ולא די חיונית לעלילה). לא נראה לי גם שהיא שייכת לקובץ זה על אף שגם כאן מופיעות שתי דמויות שמשקפות זו את זו. איזו שונות בטון הדיבור של הסיפור, ואולי גם בנקודת המבט הילדית, מעלים את התחושה שהסיפור הזה אולי שייך לסדרת נובלות אחרת. אבל בבסיס גם בנובלה זו יש חוזק רב, והיא המצמררת בין השלוש גם בשל תחושת היתמות והזרות של שתי הילדות העולה בה, וגם בשל הדיון באקראיות של הקיום האנושי ובשאלת היחס בין אמת למשחק.

היתמות מאב או מאם בגיל צעיר היא נושא חוזר בכל שלוש הנובלות והוא מבליע לטעמי הנחת יסוד באשר לקיום האנושי. אדם נולד לחסר ולבדידות והמגע והקשר שהוא חווה בדרך הוא זמני. בדרך כלל, כפי שעולה מדפוס היחסים המעוצב בנובלות, האחר תמיד משקף לאחד משהו מעצמו ומחזיר אותו אל עצמו, גם אם בדרך נוצרת תקשורת משמעותית ואף הופכת-עולמות ביניהם.  

אלבלך מצליחה ליצור תואם בין השפה הדוברת את הסיפורים לבין התמטיקה הזאת. הגיבורים והגיבורות של הנובלות שלה הם תמיד שבריריים וחשופים גם כשברמה מסוימת הם מופיעים מול העולם כ"קוּליים" מוחלטים. זו החינניות שלהם, המוזרות והזרות שלהם, וזו הכפילות המייצגת את עמידתם בעולם ועמדתם כלפיו: בצד הרצון להשתייך, ואפילו לבלוט (להיות כוכב נולד), עולה תמיד הרצון לבטל במחי יד את ההישג, מתוך הבנה שההישג הוא תמיד עניין זמני ביותר כמו החיים עצמם, ושעדיף לשלוט במשכו מאשר למסור את השליטה ליד הגורל.  

 

קטגוריות: Uncategorized תגיות: ,

אנציקלופדיה במקום חלב

דצמבר 18, 2011 השארת תגובה

אליס מונרו, 'חיי נערות ונשים', מאנגלית: אורטל אריכה, הוצאת מחברות לספרות – כנרת, זמורה-ביתן, 272 עמ'.

אליס מונרו היא אחת הסופרות הבולטות במחצית השנייה של המאה העשרים ואילך שמעמידה במרכז יצירתה סיפורי חיים של נשים. אפשר כמעט לומר שהיא רתמה את הסיפור הקצר – הז'אנר האהוב עליה – ואת מחרוזת הסיפורים (סיפורים שמתארים אפיזודות חיים שונות של אותה גיבורה, כמו ג'ולייט מכמה מסיפורי 'בריחה') לצורך החקירה הספרותית של חיי נשים. סיפוריה המתרחשים בדרך כלל גם במרחב גיאוגרפי נתון – אונטריו שבקנדה, שם גדלה וחיה – בוחנים פעמים רבות את חיי הנשים בהקשר של יחסיהן עם גברים, והם צמודים במידה רבה לעקרונות ריאליסטיים של עיצוב זמן ומקום. אבל ברבים מהם מה שחשוב זה המעין-התגלות – הגילוי העצמי התודעתי המרומז – המופיע הרבה פעמים בסוף הסיפור כחידה חדשה, כפער שלא נסגר.

ברומן היחיד שכתבה, רומן ההתבגרות 'חיי נערות ונשים', טביעת היד הייחודית של מונרו נשמרת, וכן גם ההיצמדות לריאליזם ולזירת ההתרחשות המוכרת, אבל הפוקוס של הסיפור משתנה: הוא מתעניין יותר, כמקובל ברומן התבגרות, בתהליך הארוך של הצמיחה מילדה לנערה ולאשה יותר מאשר בהתגלות היחידה המפתיעה שכמו נושאת בחובה פוטנציאל לשינוי החיים בהרף עין. דבר נוסף שמאוד בולט כאן: תיאור ההתפתחות מעניק משקל בולט ליחסיה של הגיבורה דל ג'ורדן עם נשים, עם דמויות אימהיות, עם דודות, עם חברה בת-גילה, ופחות ליחסיה עם גברים. בכך יש אמירה חזקה לנשים באשר הן: עיצוב הנשיות של היחידה יוצא נשכר כשהוא מתעצב ליד ואל מול דגמי נשיות מגוונים – וככל שמגוונים, כך מוטב – שהיא נחשפת אליהם מילדותה. אל מולן היא יכולה "לבחור" את הנשיות שלה, במשא ומתן שהיא מקיימת בראשה עם הדמויות הנשיות האחרות. כך ניתנים לה הכלים – אם לא להתגבר, אזי לאתגר – את המבט הגברי שמכתיב מראש דגם קבוע של נשיות.

מתוך כל הדגמים, על אף היופי שהיא מוצאת בנשיות המסורתית שמייצגות הדודות גרייס ואלספת, ועל אף הסתייגויותיה והשוני שלה מאמה, דל ג'ורדן בוחרת בסופו של דבר להמשיך את קו ההתפתחות שסימנה לה האם. האם בולטת בבחירות חיים עצמאיות ומודעות לעצמן, כמו עקירה מבית החווה המשותף לה ולבעלה ומדרך החיים שהכתיב לה, ללא פירוד רשמי – דבר יוצא דופן למדי בשנות הארבעים של המאה העשרים. היא משתקעת עם הבת בעיירה סמוכה ומנהלת אורח חיים המתאים יותר לנטיית ליבה.

כמה סמלי שהאם, המתנערת מאמונה כנסייתית (של כנסייה כלשהי), משאירה את חוות השועלים לגברים ועוסקת בעיירה במכירת אנציקלופדיות. האנציקלופדיה, כביטוי של הידע האנושי (לעומת זה ה"אלוהי") היא אחד הסמלים המרכזיים של ההשכלה בתרבות המערבית, וההשכלה היא הבסיס לכל מאבק לחירות ולעצמאות המחשבה. הסמל החשוב הזה אמנם מייצג בבסיסו גם תרבות גברית של שליטה, הסדרה ופיקוח על הידע האנושי. ואולם, בהקשר של הרומן הזה הוא מקבל איכות חתרנית: כנגד הוויית ה"ציד" שמייצג האב בעיסוק שלו כמגדל שועלים, באה האם ומערערת ברגע מסוים על מקומה כמייצגת הוויה של הזנה חומרית. במקום חלב ולחם היא מנחילה לבתה אנציקלופדיה וספקנות כדרך-חיים.

"חיי נערות ונשים" כשמו כן הוא: גם אם במישור ההתפתחות הספר מתעניין בעיקר בדמות אחת, זהו במידה רבה גם מעין רומן ייצוגי של התפתחות נשית בחברה מסוימת, קרוב לאמצע המאה העשרים. הוא מזהה את דכאונתם של הצווים החברתיים ביחס לנשים ואת מאבקי הזהות הייחודיים לנשים בתנועתן ממסורת למודרניות.

במילים ספורות: קלסיקה מודרנית. יותר ממומלצת.
במילותיה של מונרו/ דל ג'ורדן:

אז התפללתי: הלוואי שלא אהיה חייבת להשחיל חוט במכונת התפירה ביום חמישי אחר הצהריים"
(שם, עמ' 114)

כוחו של השקט

נובמבר 12, 2011 2 תגובות

מעין בן הגיא, 'ים ויבשה', סדרת הספרנית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 207 עמ'.

ספרה הראשון של מעין בן הגיא מביאה בפנינו פרוזה לירית מוקפדת, שעניינה יחסי אם-בת. בניגוד לדוגמאות אחרות, כמו למשל הרומנים 'סוזנה הבוכייה' של אלונה קמחי ו'הפסנתרנית' של הסופרת האוסטרית הדגולה אלפרידה ילינק, שבהן הדרמה של היחסים נמצאת גם ברמת האירועים של הטקסט, ומובאת בקיצוניות הקרובה לסאדו-מזוכיזם פסיכולוגי, דרמת היחסים בין אנה לבין אמה קלודיה ב'ים ויבשה' נמצאת בעיקרה מתחת לפני השטח.

דרמה זו גם הרבה פחות גלויה מההשראה המרכזית של בן הגיא בספרה זה, הפרוזה של יהודית קציר, ובעיקר כנראה יחסי האם-בת ב'למאטיס יש את השמש בבטן'. ועדיין מעין בן הגיא יכולה להיחשב "תלמידתה" של קציר, העורכת של הספר ושל הסדרה שבה הוא מופיע, 'הספרנית'. פרט למשהו משותף בטון הדיבור, בשימוש בשפה ובפנייה לקהל יעד מיטיב-קרוא, עולה גם נושא משותף בולט (שאצל קציר הוא יותר מוטיב חוזר, ואילו אצל בן הגיא הוא נושא הרומן בהא הידיעה): תגובתה הקשה של הבת לנשיותה המובלטת של האם, ליופייה ולמודעותה ליופי זה.

אם ריבי, הגיבורה של קציר, מצליחה לבסוף לתעל את תחושת התחרותיות (המובנית-חברתית) עם הנשיות של האם ליצירת חיים משלה, הרי אנה של בן הגיא אינה מנסה אפילו לצאת ממעגל יחסי האם-בת. זאת, בוודאי בין השאר משום שהיא אינה מודעת באופן מלא לתחושת השיתוק שהאם המנפנפת בנשיותה כטווס (ראו כמיהת האם להתקשטות בבגדים שצבעיהם חזקים ומגוונים) גורמת לה. התגובה שלה היא התחפרות ואיזושהי היבלעות חסרת מוצא בתוך עולמה של אמה, עד כדי חוסר יכולת לבנות חיים עצמאיים משלה.

ברומן נוצר מתח מעניין בין העובדה שרוב הסיפור הוא פנימי – מתואר מתוך נקודת המבט של הבת, מתוך זיכרונה, לאחר מות האם ממחלה – לבין העובדה שהטקסט אינו מוסר מידע רב על רגשותיה של הבת. העלילה גם אינה מתאפיינת כמעט באירועים חיצוניים, וגם לקראת הסוף – כשדומה שאירועי עבר כמו מותו של האב הימאי בים והפלה שעוברת האם עומדים להיחשף באופן מלא יותר – הערפל אינו מתפזר. האם האב מת בתאונה או התאבד? כיצד זה קשור לחיי ההורים שבפועל קיימו חיים כמעט-נפרדים? כיצד והאם זה קשור להפלה – הטבעית או המתוכננת – של האם?

חוסר הפתרון העלילתי, וגם הרגשי, דומה שהוא בא לומר דבר-מה על הקיום האנושי: החיים הם חקירה מתמדת, שבסופה לא מחכה שום תשובה פרט לזו הידועה לכולנו מראש. דרך הסיפור של בן הגיא אומרת לנו את זה בצורה משכנעת.

כוחו של הרומן הזה הוא, אם כן, בדיוק בשקט שלו ביחס לאירועי החיים, ובאופן פרדוקסלי מעט, גם ביחס לאירועים הפנימיים. דווקא השקט הזה הוא שמותיר את הקוראת בטִרדה מסוימת, באי-נחת, שהיא במקרה הזה גם הזמנה לחשיבה נוספת – מה שספר טוב עשוי לגרום לנו בין השאר. הדבר היחיד שכדאי אולי לצפות לו בספרים הבאים של בן הגיא הוא השתחררות נוספת מהאם הספרותית – יהודית קציר המצוינת – ופיתוח נוסף של הקול האישי שלה, אם כי גרעין בוטח שלו נמצא כבר כאן.

ובמילים ספורות: הספר הזה הוא בר שיש להפרידו מן המוץ המציף תדיר את המדף העברי. פנינה ספרותית.

למי שייך הזיכרון

אוקטובר 13, 2011 2 תגובות

חגי ליניק, 'דרוש לחשן', הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד וכנרת זמורה-ביתן, 268 עמ'.

ספרו החדש של חגי ליניק הוא ספר שבורא עולם מלא, והוא בוודאי אחד הרומנים המקוריים החשובים שהופיעו כאן השנה. העיסוק שלו בהתמודדות של זוג הורים עם אובדן בנם בשירות צבאי, פרט לכך שהוא מייסד את השדרה העלילתית של הרומן, משמש גם כמין מפתח לעיסוק בסוגיות נכבדות אחרות כמו כוחו של הזיכרון ההיסטורי בחיי היחיד, וגם האתיקה והפוליטיקה של זיכרון זה.

תימת הזיכרון מגולמת ברומן בעיקרה בדמות חסרת הפנים הקבועים של הלחשן. הלחשן, כידוע, הוא האדם העומד מאחורי הקלעים ונכון בכל רגע ללחוש לשחקן התיאטרון את המילים שזה עשוי לשכוח בעת מילוי תפקידו על הבמה. יותר משהוא דמות בפני עצמה הוא דמות נסיבתית, הוא נושא-תפקיד, יש לו תפקיד פונקציונלי בעולם התיאטרון – וגם בעולם הסיפורי שלפנינו. לכן, לפי הנסיבות הסיפוריות, הוא יכול לפעמים להתגלם באביה של האם המבכה את בנה, מירה, ולפעמים בבנה זוהר, למשל, הבן שהיא מבכה. ולפעמים הלחשנים הם זוג ההורים השכולים, מירה ובעלה נחמיה עצמם.

אם דמותו של הלחשן חמקמקה ואינה כבולה לשם ולפנים ספציפיים, הרי המילים שהוא לוחש – המילים הכתובות, של המחזה הממשי או המטפורי – הן קבועות ויציבות. הוא לא באמת זוכר אלא מדקלם, וכך הוא מייצג זיכרון "חיצוני", של מילים שנשכחו להיאמר בהקשר ספציפי נתון. ללחשן אין זיכרון פרטי, והדקלום הפונקציונלי שלו מסמן אותו כ"זוכר מקצועי": לדאוג שכל פרט יאמר את הטקסט שיועד מראש לתפקיד שלו.

ומה קורה כשהלחשן מסרב, או שוכח, למלא את תפקידו, או כשהשחקן מסרב לחזור על המילים המוכנות-מראש שיוצאות מפיו של הלחשן, או אפילו שלא נמצא מי שמסכים למלא את תפקיד הלחשן? בתיאטרון, ההצגה משתבשת, ובמציאות – ואין ספק שהלחשן הוא כאן סמל המתייחס למציאות – מתערער הסדר החברתי. שהרי, הלחשן, בהיותו אמון על כללי הטקס – על זכירת המילים המתאימות לתפקידים – הוא אחד משומרי הסדר החברתי. כשהוא לא מתפקד כמצופה, מתערער גם הסדר.

"דרוש לחשן" הוא שם אירוני, שמאפשר לליניק להצביע על ההבניה החברתית של הזיכרון בחייהם של יחידים וקהילות. הפרדוקס הוא, שככל שהזיכרון "חיצוני" (טקסי, מציית לנוסח קבוע, חסר עומק לכאורה וכו') יותר, הפגיעה בו חושפת את הפגיעוּת של מבנה העומק של הזיכרון: הפגיעה בזיכרון ה"חיצוני", כמוה כפגיעה בקליפה או בצורה המרסנת אל תוכה תוכן ומגוננת עליו. ברגע שהקליפה הזאת נסדקת, הממד הכאוטי של הזיכרון – ממד שמתגבר במיוחד כשהזיכרון טראומטי – והתעתוע שבו נחשפים בכל עומקם.

ליניק זורע ברומן כמה עובדות בסיסיות שמדגימות את הכאוס והתעתוע האלה. אחד העמעומים הבולטים, למשל, הוא תאריך הלידה של זוהר, הבן והאח שנהרג. כך, במקום אחד בספר מצוין שהוא נולד ביום ההיסטורי שבו ירד שלג בתל-אביב (וזה אירע, כידוע, ב-6 פברואר 1950), אך גם שבאותו יום עצמו התעמת האב נחמיה עם משה סנה בכינוס שבו נאם סנה נאום חשוב בזכות ברית המועצות. היסטורית, ספק אם נאום כזה נישא באותו יום עצמו, נאומיו החשובים של סנה מתועדים ולגבי יום זה או סמוך לו אין תיעוד (וראו חמשת כרכי ה"כתבים" של סנה בהוצאת עם עובד). במקום אחר בספר מוזכר במשתמע כאילו זוהר חי כבר בשנת 1949. בגלל העמעום בתאריך הלידה, גם הפעולה שבה נהרג, בגיל 19, אינה מאופיינת במדויק בזמנה – אבל בכל מקרה נראה שמדובר בתקופה שסביב "מלחמת ההתשה", שבזיכרון הלאומי-קיבוצי ממילא כבר לא כל כך "נספרת". עמעומים ועובדות לא-מאופיינות אלה הם משמעותיים ברומן, והם נקשרים לשתיקה הגדולה המרחפת על פני הרומן כולו: האם יש תכלה לקרבות ולהרג? ולהיהרגות?

"דרוש לחשן" שואל גם למי שייך הזיכרון – ליחיד ולמשפחה או לאומה? תוך כדי בחינת הסוגיה, בכלים ספרותיים, הוא גם מפרק את המושגים האלה. כמו הזיכרון, גם ההיסטוריה, של היחיד, של המשפחה, אפילו של האומה, היא תמיד מורכבת ומפוצלת. כך, למשל, האם מירה היא גרמנייה לא-יהודייה שפגשה את האב, נחמיה, כשהוא נכנס לעירה בסוף מלחמת העולם השנייה כחייל של הצבא האדום (נסיבות הפגישה מעורפלות, אך היא קשורה לתופעה של אונס נשים בידי צבא כובש). וזאת, בניגוד למשוואת השולט-נשלט הצפויה במקרה של פגישת יהודים וגרמנים במלחמה זו. האם האתוס הציוני חב פחות למירה, שאיבדה את בנה בפעולת הצבא הישראלי, בגלל מוצאה ודתה? באיזה מובן בכלל אפשר לומר על יחיד שהוא משתייך לאומה? ושאלת השאלות – מדוע השיוך הזה חשוב? ואיזה דמיון – ושל מי – הוא משרת? ואת מי הוא יכול לנחם?

פרט לשאלות כבדות המשקל האלה שהרומן מעלה – וזה אחד הדברים שעושים אותו לספרות בעלת ערך – יופיו של הספר הזה שהוא בורא עולם מלא. את החומרים מההיסטוריה הישראלית והעולמית הוא שוזר באופן טבעי לגמרי למרקם הסיפורי, ולא כמין דבר חיצוני לו כפי שקורה לעתים כשבאים "מבחוץ" אל הדברים. למשל, הסוגיה הרוסית-גרמנית בהקשר של מלחמת העולם, הוויכוח על ציונות וסוציאליזם בהקשר הישראלי והמחלוקת מפא"י-מפ"ם, הדרמה של פרישת משה סנה ממפ"ם והצטרפותו עם אנשיו למק"י, הנוכחות של דמותו של סטאלין בתרבות הישראלית לפני 1956 ואחרי כן, וגם ה"מהפך" של 1977 – העלייה של בגין וחירות והליכוד לשלטון בפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית.

גם את ההיסטוריה האזרחית היומיומית שוזר ליניק ברומן בצורה משכנעת ביותר. בספר הזה מעשנים בשרשרת עם הדמויות וקוראים עמן את "על המשמר" על הבוקר, וכהנה וכהנה.

בכל אלה, ובדברים נוספים, חובר ליניק לאולי-מגמה שנראית כעת בספרות הישראלית, ובחלק מהספרות העולמית: חזרה לסוג מסוים של רומן היסטורי ופתיחה-מחדש של הנושאים הגדולים של המאה העשרים, והצגה של שאלות מוסריות באמצעות הסיפור הפרטי. מקרב הסופרים הישראלים, ליניק הוא בוודאי אחד המיומנים ביותר. אמנות הסיפור שלו בולטת בדייקנותה ובשאר הרוח שלה, וגם בהומור שבה, שיכול לפרנס רשימת ביקורת נוספת.

ובמלים ספורות: אם מישהו שכח שספרות אינה רק בידור נעים לשעות הפנאי אלא גם יצירת אמנות שדורשת קשב עמוק ורציני, הספר הזה יכול להזכיר לו. מומלץ בחום!

מינימליזם חתרני

ספטמבר 14, 2011 תגובה אחת

אילנה ברנשטיין, 'בקשתה האחרונה', כתר, 307 עמ'.

ספרה החדש של אילנה ברנשטיין חוקר את היחסים בין הורים לילדים בתנאים הקיצוניים של מחלה סופנית של אחד ההורים – בצל סרטן הלבלב של אמה של גיבורת הרומן, אלה. במקביל נבחן משבר הנישואים של אלה עם בן-זוגה, יאיר.

אחד הדברים המעניינים בספר זה הוא בחירתה של ברנשטיין למסור את מרב ההתרחשויות במעין מסירה ישירה, בצורה של כמו-דיאלוג בין הדמויות, עד כדי כך שזו נעשית הצורה הסיפורית השלטת והמחשבות והמונולוגים הפנימיים הם כמו בני לוויה שלה. הוויתור על המרכאות בדיאלוגים מעצים עוד את התחושה הזאת של זליגה בין הרמות השונות של דיבור ודיבור פנימי. כך נוצר מעין דיבור-בעירומו, במצבו הבסיסי וה"שלדי", שהוא גם סוג מסוים של הנכחת האמת-בעירומה. כלומר, ההנחה העומדת בבסיס בחירת סוג הסיפר הזה היא, כך נראה, שהדו-שיח המינימליסטי בין אנשים חושף את ה"אמת" על יחסיהם יותר מכל תיאור "ריאליסטי" או תיאור ממבט-על פנורמי או חיצוני-להתרחשות.

הרומן נפתח בבשורה הטלפונית של הבת לאמה על מחלתה הסופנית, וכך זה נשמע:

אבא לידך?
לא, הוא כבר הלך לישון.
את רוצה להעיר אותו?
מה יש לי להעיר אותו? היא אמרה, ובנשימה אחת שאלה אותי מי התקשר למי, הרופא אלי או אני אליו.
הרופא התקשר אלי. את בטח זוכרת, זה מה שביקשנו.
כן, אני זוכרת. את רוצה לשמור על האמא שלך. אבל אין לך מה לדאוג, אני לא עשויה מסוכר, למרות הסוכרת.
נראה שזה סרטן, אמא.

התחושה הראשונית של הקוראת מהדיבור-בעירומו הזה היא של דיסאוריינטציה מסוימת: האם אני קוראת ספרות, בדיון, או הקלטה של שיחה מהמציאות? המינימליזם, והאפקט שהוא יוצר, הוא בעיני אחד הדברים היותר מעניינים ברומן: כמו בניגוד לעצמו, המינימליזם הזה צובר נפח לאורך הרומן ומתעבה לכלל אמירה בעלת משמעות, ולו מעצם החזרתיות שלו. אפשר לומר שיחסי הקוראת עם הרומן נבנים במקביל להתפתחות היחסים, בתוך הרומן, בין אלה לבין הוריה.

המינימליזם הצורני מקביל גם להצהרת המספרת, בתחילת הרומן, על "דלות החומר" של היחסים בינה לבין הוריה, על קשר שהוא "חף מרגש אך גם נטול ציפיות" (עמ' 17). זוהי אמירה לא-טריוויאלית, ובדרכה היא מערערת על קידוש קשר הדם ועל ערכי המשפחה המסורתיים שעדיין רווחים בחברה הישראלית.

הדבר המפתיע הוא, שאם בראשית הקריאה דומה שהקוראת נקראת אף היא להנמכת ציפיות, ה"דלות" מפתחת חיים מעניינים משלה. האמירה הראשונית על דלות היחסים בין ההורים לבת מתגלה לא רק כאמירה מתריסה כנגד המוסכמות החברתיות אלא גם כנקודת המוצא האמינה ביותר לתיאור האינטימיות, שאכן נוצרת בעקבות המחלה וקרבת המוות. זו מעמידה באור חדש גם את הדיבור השגרתי מאז-ומתמיד עם ההורים – שנחווה לאורך החיים כדל ולא-משמעותי על ידי הבת האינטלקטואלית – כסוג מסוים של אינטימיות. במסגרת זו, למשל, האמירה החוזרת של האם לבתה "מנוולת" נחווית כקוד-דיבור כמו-מוסכם של חיבוב דווקא (ולא של ניכור והרחקה).

הישגו המרכזי של הרומן הוא אם כן ההכרה המתפתחת באינטימיות הזאת והיכולת להעבירה באמצעים המינימליסטיים ביותר.

החלק החלש יותר בספר הוא משבר הזוגיות שמתואר במקביל למצב המשברי של האם, כמין עלילה נוספת שנועדה לעבות כנראה את ההתנסות בקיום קיצוני, משברי, שהספר בא להעלות. חלק זה אינו מפותח דיו, ואותה "דלות חומר", שהיא כה נכונה לתיאור יחסי ההורים-ילדים ברומן, מתקשה כאן להיות יותר מעצמה. עניין זה גורע מעט משלמות האמירה הכללית של הרומן, וחבל שכך.

ובמלים ספורות: ספר מומלץ, בעיקר בגלל האמירה הכמעט-חתרנית על יחסי הורים-ילדים והדיון הבלתי צפוי במושג האינטימיות.

הודעונת

מרץ 7, 2011 2 תגובות

לכל קוראי הנאמנים והמתעניינים,
הבלוג אמנם יצא לחופשה מתארכת ולא מתוכננת (עקב עומס, דד-ליינים וכדומה), אך אל דאגה – במהרה בימינו, בשבועות הקרובים, הוא ישוב.
בינתיים, שיהיו רק ימים טובים,
תמר

קטגוריות: Uncategorized

המלצות שירה: שתיים מתחדשות ואחד מהעתיד

ינואר 22, 2011 תגובה אחת

רחל חלפי, 'תמונה של אמא וילדה', קשב לשירה, 279 עמ'.

שירתה של רחל חלפי מנסה בדרך כלל לשלב בין רעיון מופשט (למשל, עקרון אי-הוודאות) או נושא (מכשפות) לבין מבע כמו-אוטומטי או זרם-תודעתי, שהאפקט המלא שלו מושג בדרך כלל בקריאה-בקול. באופן פרדוקסלי, המבע התוך-תודעתי מעצים פעמים רבות את האבסטרקטי, במקום להוסיף לו נגיעה אישית יותר. לכן, אפשר לחוש את החושניות ואת הניואנסים העמוקים יותר של שירתה בעיקר בפרפורמנס (וחלפי עשתה זאת בעבר בצורה מקסימה).

הספר הנוכחי הוא בוודאי אחד הספרים היפים יותר של חלפי גם לקריאה שקטה, כנראה משום שהשירה בה היא אמנם המרכיב המרכזי אך לא היחיד. בספר מופיעים, בצד שיריה של חלפי, קטעי יומן שלה, וכן משובצים בו שירים שכתבה אמה, מרים חלפי. באמצעות המארג המורכב הזה, שכמו מחקה את המציאות שבה לא תמיד הכול שירה, חלפי בוחנת את הנושא הטעון של יחסי אם-בת. נקודת המוצא לכל זה, מצב החירום הקיצוני של גסיסת האם ממחלה, היא כנראה המאפשרת את פתיחת הז'אנר השירי לסוגי טקסטים נוספים, ואת הפתיחות האוטוביוגרפית היחסית של הדיבור השירי. כואב אך מעניין.

אמא'לה שהיית ילדה מחברת
תצלום משוחזר

אמא'לה שהיית ילדה מחברת
שברי זכוכיות צבעוניות שברי צלחות
שברים שברים לשלמויות זוהרות
עכשיו את שברים

אין זוהר
אסוף אל חיק חומל
את הילדה הזאת שלי

*
מאיה בז'רנו, 'גרגרים', קשב לשירה, 110 עמ'.

הפנייה של מאיה בז'רנו – שקנתה את עולמה השירי בעיקר ב'עיבודי הנתונים' רחבי ההיקף והמעוף שלה משנות השבעים והשמונים – אל השיר הקצרצר, דמוי ההייקו, מולידה רגעי שירה יפים ומדויקים. את המבט התזזיתי, שחלף ב'עיבודי הנתונים' ממושא למושא במהירות-אור בשיר האחד, מחליף כאן המבט המשתהה-לרגע באובייקט החשוף והמבודד. משהו מהתזזית נשאר בעצם המעבר המהיר בין השירים הקצרצרים, אך המבט הוא שקט בעיקרו. השירה הזאת מעלה על הדעת את המוזיקה של ג'ון קייג', כשזו נטבלה בצלילי זֶן. כמוהו, בז'רנו היא מודרניסטית משוכללת והניסיון-לכאורה לפשט את המבט מוליד דווקא מבנים מורכבים ודקים. 'גרגרים' הוא ספרה היפה זה שנים רבות.
כדאי מאוד להתבשם בו.

הנה שניים מהגרגרים:

1.

משנמחצה רגלו
של האוגר הקטן,
שמעתי לראשונה את קולו.

21.7.2001

36.

קודם שמעתי את השירים –
אחרי כן
קניתי אותם.

ערב שירה לטהא מוחמד עלי
2.3.2006

*
שחר-מריו מרדכי, 'תולדות העתיד', אבן חושן, 180 עמ'.

הווירטואוזיות, הגמישות הבין-ז'אנרית והמשכּילוּת של שירת שחר-מריו מרדכי צוינו לא אחת כבר סמוך להופעת הספר, השני למחברו אך הראשון אולי מבחינת החשיפה שלו לקהל הרחב יותר של קוראי השירה. ואולם, דומה שמה שהופך את הקובץ הזה לספר השירה המבטיח של השנה החולפת הוא החיבור בין כל הדברים האלה לאותו קול אישי ומיוחד, שכמעט נחנק לעתים מעוצם-רגש בדברו, ותוך כדי כך אף כמו-מהתל לפעמים בעצמו. במלים אחרות, מתקיים כאן חיבור יוצא דופן בין ידע השיר ואיזו ראייה רחבה של אדם ועולם וארץ לבין היכולת לתת לכל זה פנים אישיות, שהן כשלעצמן רבות-צדדים-וצבעים. בתרבות העכשווית, השואפת למסרים מהירים ושטוחים למדי, עומק תרבותי ורגשי כמו זה שמפגין מרדכי בשיריו תובע מהקוראים לעצור ולחדד את הקשב, ולהיות מסוגלים, ממש כמו המשורר עצמו, לנוע בגמישות בין אסוציאציות רחוקות זו מזו בזמן ובמרחב. כמו בשיר הנפלא הבא:

לפני הספירה

בראשית ברא אלוהים את הראשית.
ומאז יש זמן.
באו היהודים והחלו לספור.
באו הנוצרים ואיפסו שעונם לפי הולדת אדונם.
ובאו המוסלמים שכיילו את הספירה לפי ההגירה.

תמיד צריך לקרות משהו גדול
גדול באמת, גדול בדיעבד
כדי שמישהו יתחיל לספור.

ולכאורה כל זה לא מעניינו של כלבלב
היושב דרוך בציפייה לבעליו
בפתחו של סופרמרקט. אבל בהתקרב
אדונו, מטאטא הזנב המתכשכש ומכבס
את האספלט כמו לאפס
את זמן ההמתנה, ומתחיל בספירה.

וגם לפני הספירה כמו ברגע זה ממש יש מי שנושם אוויר
אחרון
של יחד. מבלי לדעת. כמו שאנו עושים אהבה,
כביסה, מכולת. ואז פתע פתאום
פומפיי.

לא אכביר כאן מלים על השיר הזה, אך אפנה את הקוראים והקוראות למעבר המבריק המתבצע בשיר בין ה"גדול באמת" – אותם אירועים חובקי-ציוויליזציות המוזכרים בתחילת השיר (הבריאה, הספירות), לבין הספִירה הנעשית בספֵרה היומיומית של היחסים בין כלב לאדונו. ושוב – למעבר בין הרגש המופשט של האהבה לאינטימיות היומיומית של כביסה ומכולת. ולבסוף, לקפיצה-לא-קפיצה בין אלה לבין פומפיי – מטאפורה קשה לחורבן (האהבה?) ו/ או לקפיאה-בזמן. חיי היחיד, אומר מרדכי בשיר הזה – אם נסתפק כעת בפרפראזה – הם הדרמה של המפגש בין הגדול והרחוק ביותר ממנו לבין הקטן והקרוב ביותר אליו. הקטן והקרוב, מצדו, מוגדל לפעמים בנפש היחיד לאירוע גדול, חסר-זמן ועל-זמני כמעט, כמו פומפיי. והכול בהומור הדק והכאוב של היודע את תולדות העתיד.

למי שמבקש להעשיר את ספרייתו בספר שירה מקורי וצעיר אחד בלבד מהשנה החולפת, זה כנראה הספר!

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.