ארכיון

Archive for דצמבר, 2010

הסופר בעידן של גוגל

דצמבר 22, 2010 2 תגובות

אלכס אפשטיין, 'קיצורי דרך הביתה', ידיעות ספרים, 123 עמ'.

ספר הסיפורים הקצרצרים החדש של אלכס אפשטיין שב ומבסס את מחברו כאחד היוצרים המרנינים ביותר שיש כאן. בתרבות הישראלית הנוכחית, המהירה והלא-מאוד-אינטלקטואלית, שמאבדת את עצמה במבוך של לא מעט כותרים מיותרים, נעים לגלות יצירה אמיתית, של סופר שהוא לא רק רב-תרבותי ומשכיל – ואינו מתבייש בזה! – אלא גם שמשכיל להפוך את העושר הזה לפיוט, וגם לממשו בדרך הצמצום הז'אנרי.

כמה מלים על הז'אנר. הקצרצר הוא ז'אנר שיש בו משהו מטעה. הוא נראה "קל", בעיקר לכתיבה וגם לקריאה, אבל הוא למעשה אחד הז'אנרים המסובכים ביותר. הניגש למלאכה זו צריך לשלוט היטב לא רק בכלי הסיפר, אלא גם במינון מדויק מאוד, עד המלה הקטנה ביותר, ועד סימן הפיסוק הזעיר ביותר, ביחס שבין התוכן לצורה. במובן זה, הקצרצר דומה מאוד לשירה, אבל הוא סיפור כי הוא מחויב לסיפור ולצורה הסיפורית. הקצרצר גם אמור לפרוש, במלים מעטות, עולם מלא, אך בו-בזמן גם לעורר את ההרגשה שזהו עולם נגיש, שאפשר לקלוט אותו במהירות, כמעט באבחת עין. המתח הזה הוא שמקנה לו את החידתיות כמו גם את הפשר שלו.

פרט לנפילות ספורות בלבד – ומעניין שאלה מתרחשות בעיקר בכמה סיפורים ארוכים יותר, המתמשכים על פני יותר מעמוד – אפשטיין עומד לרוב היטב בכל המשימות האלה. הסיפורים נעים בווירטואוזיות בין זמנים ומקומות, בין העולם היווני הקדום לרוסיה של המאה ה-19, ועד לאיזה סוג של ישראל-של-היום. סוג של – משום שמכל העולמות, דווקא הישראל הזאת היא הפחות מאופיינת בסיפורים, כסביבה עם נוף מסוים, עם אנשים מסוימים, עם בעיות מסוימות וכדומה. וזה מוביל אותי לאחד הנושאים המרכזיים של הסיפורים, שכבר נרמז בשם הספר האירוני, הקרצני, 'קיצורי דרך הביתה': בסיפורים האלה עולה שאלת ההגדרה של הבית. לא ברור טיבו של הבית הפיזי. לא ברור מהו הבית ואיך מגיעים אליו. המרחב, אם קיים, הוא וירטואלי, מופשט, והוא הרבה פעמים מוצא עוגן מוזר במימד הזמן דווקא. יפה מדגים זאת, למשל, הסיפור, "קיצורי דרך הביתה":

"בחנות לספרים יד-שנייה מצאנו ספר מרופט בשפתנו. בכל העיירות כאן מטפטף גשם בלי הפסקה. הטכנאי של מכונת הזמן התקשר להודיע שיאחר. חיינו נמשכים" (עמ' 43).

כדאי לשים לב כאן, קודם כל, למשפט השני, ובעיקר ל"בכל העיירות כאן" הממקם לכאורה את מימד המרחב בסיפורון זה. אחר כך כדאי לחזור ולהתעכב על המשפט הראשון, עם דגש על המלה "בשפתנו". במקום לתת מידע מדויק על המיקום, המשפטים האלה מעוררים בקוראת לא רק שאלות לגבי זהותו של המרחב אלא גם לגבי דרך הסיפר: האם מדובר בעיירות "אמיתיות" (למשל, עיירות היהודים במזרח-אירופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, המרחפות כאן בסיפורים אחרים) או אולי מטאפוריות (למשל, של יישובים ישראליים באשר הם, לאו דווקא אלה שכונו עיירות-פיתוח). ואם כך, מהי זו המכונה "שפתנו" – רוסית, עברית… אחרת? מכונת הזמן, שהפעלתה מתעכבת (לאיזה כיוון? אחורה? קדימה?), וההמשכיות-בזמן הם התשובה-הלא-תשובה שמגיש לנו המספר – כמעט כל דבר שהיה, יכול לחזור ולהיות שוב הווה, עלינו רק לסובב לשם כך את הכפתור של מכונת הזמן. זהות המרחב תתברר כתוצר לוואי של הזמן, כי השאלה מה זה "העיירות שלנו" היא עניין היסטורי ויחסי. ודומה שהחוויה העמוקה, שעולה מן הבחירות האלה ביחס למרחב, היא חוויה של הגירה, שראויה בוודאי לדיון מפורט במאמר נפרד.

הנושא השני, ואולי הראשון, הבלתי מעורער של הקובץ הזה הוא – ארס-פואטיקה (וגם בכך הדמיון הרב לשירה), העיסוק במצבו של הסופר ובמצבה של הכתיבה בעידן של גוגל. "בינתיים לא מצאתי בגוגל עדויות חדשות לאמיתותו של הסיפור הזה." – פותח הסיפור "אדגר אלן פו ביידיש" (עמ' 27), ושכנו – "סלחי לי על כל פגמיו של הסיפור הזה," ("גיבלרטר, סיפור אהבה", עמ' 26), וכהנה וכהנה. המספר מעמיד לעתים קרובות פני מספר מעשיות, מספר עממי, שבעל-פה, ותוך כדי כך אומר דבר-מה על אפשרותה של הכתיבה בעולם הנוכחי.

אם נחזור לעניין הבולט של מימד התנועה בסיפורים – התנועה בין זמנים ומקומות, ובין סצינות שונות, בחלקן בדיוניות לגמרי, בחלקן ממשיות-יומיומיות, מתרחשת לא רק מסיפור לסיפור, אלא לעתים קרובות גם בסיפור הבודד בתוך עצמו. הדבר מעניק לסיפורים אופי תזזיתי ומושהה (סצינה אחת נמשכת אחרי שנקטעה על ידי סצנה שנייה וכו') כאחד, ואף איזו סוג של אבסורדיות חצי מסויטת חצי מחויכת.

גדול הז'אנר בספרות העברית, גרשון שופמן, לקח לעתים קרובות את הקצרצרים שלו לכיוון המשל הדידקטי, שנועד ללמד מתיאור מקרה פרטי על חיי אנוש ועל המומלץ והלא-מומלץ בהתנהגות האנושית, בעיקר בנוהגו של אדם בחברו. "מוסר ההשכל" בסיפוריו מאפשר לעתים קרובות להביא את האבסורדיות של הקיום האנושי, הנוכחת גם אצלו בין השאר באמצעות הצורה הסיפורית האפיזודלית והמפורקת, לאיזה פתרון – אם לא ממשי, לפחות אפשרי. וזה בעולם המשברי באירופה (בעיקר) שבין שתי מלחמות העולם.

אפשטיין לוקח את מראית העין המשלית, אך בסיפוריו לא תמיד נמצא פואנטה במובן של "פתרון" – ואפילו לא מהסוג המתהפך – לסיפור. לעתים קרובות, החידתיות ותחושת האבסורד של אקראיות הקיום האנושי, נשארות גם בסוף הסיפור. ה"היגיון" של הסיפור נבנה מתוך ההעמדה הלכאורה-לא-מנומקת של מרכיבים מתחומים שונים זה בצד זה, באופן רוחבי ולא לניארי, והמתח הנוצר ביניהם נהפך לעניין המרכזי. לעתים, העניין המרכזי של הסיפור הוא המתח בין הסיפור לבין כותרתו – עד שאפשר לומר שהכותרת היא, למעשה, גם חלק מגוף הסיפור – כמו, למשל, בקצרצר המבריק בן השורה האחת הבא:

"בדיון

גם האדם האחרון בעולם כותב רומן".

כל הדברים האלה מצטברים לאיזושהי אמירה על האבסורדיות של מקצוע הסופר ושל היכולת לספר סיפור – סיפור בעל משמעות, שגם נשאר אתנו לאחר רגע הקריאה, בעולם שטוף-מידע, שהוא במידה רבה גם עולם של משבר-מידע.

ובמלים ספורות: ספר מומלץ מאוד. כדאי לקרוא בחוכמה – גם במהירות וגם בהשתהות.

מודעות פרסומת