ראשי > ביקורת שירה > השפה שאנחנו מדברות

השפה שאנחנו מדברות

יערה שחורי, 'אצבע, שן, כנף', עם עובד/ שירה, 64 עמ'.
גליה אבן-חן, 'אשה מטורפת', ספרא, 124 עמ'.

יש מעט מדי "אני" בספר הביכורים של יערה שחורי, יש בשירים משהו שרוצה להיאמר אך לרוב הוא עדיין לא נאמר. שחורי מנסה ליצור עולם דמיוני, קצת רומנטיציסטי-אפל, קצת נרקיסי-ילדי, ובוחרת לעשות זאת בטכניקה של הרחקה מן הגוף ומן האישי, ובמעין הזרה של העולם הפנימי. לשם כך היא שואלת, באופן מודע, כך נראה, מרכיבים מדגמים פואטיים של יונה וולך, רחל חלפי, ואולי גם של כמה משירי "אהבת תפוח זהב" של דליה רביקוביץ, וכמו מנסה להמשיכם. אבל השפה השירית נשארת פעמים רבות קצת מלאכותית. גם לשון הרבים או הרבות בגוף שלישי, המופיעה בחלק מן השירים, בוודאי תורמת לכך לא מעט.
עם זאת, ישנם כמה שירים שבהם מתחיל להיווצר קול אישי יותר, כמו למשל ב"שמיכה" (עמ' 38) וב"מעיל" (עמ' 63), ובאופן אחר גם בשיר המחאה, "דובדבנים" (עמ' 55). וכדאי לחכות לשירים נוספים כגון אלה. אחד השירים הטובים בקובץ הוא ללא ספק השיר "כסף" (עמ' 53), שבו המבט של הרבות ה"מדברות" – בגוף ראשון – מצליח לייצר זווית אישית אותנטית של הסתכלות. הדבר מושג גם משום שהבחירה המטפורית כאן היא בלתי שגרתית, אך בעיקר משום שנקודת המבט היא כפולה ומפוכחת: היא ממקמת את הדוברת גם בתוך הסיטואציה וגם מחוץ לה, כחלק מקבוצה שפיתויי העולם הקפיטליסטי קוסמים לה, אך גם כצופה מבחוץ המודעת לשקריותם. משהו בתנועה הזאת בין שני המבטים עובד יפה. וזה השיר:

כסף

לאחרונה אנחנו מדברות רק על כסף
הצ'קים פרושים בשורה ישרה כמו לחם על השולחן
לכסף אין ריח במובן המקובל
הוא לא מה שאנחנו מריחות כשאנחנו יחד

נדמה שאנחנו בבחינה חשובה
כשאנחנו מניחות צ'קים לא קיימים על השולחן
כמו לבדוק מקרוב את יפי הפוליטורה
אבל מעולם לא נמרחה פוליטורה על השולחן הנמוך,
עם רגלי החיה המוזרות

השפה שאנחנו מדברות עשויה מצעקות ושקלים
אולי נשחק במה היית קונה אילו
כמה ארמונות היינו בונות ואף לא מפעל אחד.

אם בספר הביכורים של שחורי יש מעט מדי "אני", הרי בספרה השני של גליה אבן-חן יש נוכחות רבה של "אני" ותחושה של דחיפות-לכתוב, ובשבילי שיריה הם סוג של גילוי. לא כל השירים היו צריכים לדעתי להיכלל בקובץ, אך רבים מהם מעידים על סוג של ראייה עצמית מפוכחת, נוקבת בהומור העצמי שלה וביחסה הכפול לתחושת השונוּת של הדוברת בעולם.
"אמרו שהמצב אקוטי/ והיא תלשה שערה אחר שערה/ משערותיה של הבובה רותי/ אף שערותיה שלה נשרו" (הבית הפותח בשיר "היא והבובה רותי", עמ' 10).
מה שעושה את השורות האלה לרבות-כוח הוא הפער שבין שני המשפטים הראשונים לבין המשפט האחרון, שכמו הופך אותם, כבדרך אגב, על ראשם. אם בתחילה לא ברור בדיוק של מי המצב האקוטי, של התולשת, או של הנתלשת – הבובה רותי – אזי באה השורה האחרונה של בית זה ומפתיעה בישירות הכמו-מגמדת שלה – "אף שערותיה שלה נשרו". כדאי לקרוא זאת עם דגש על ה"אף". היופי שבשורה הזאת הוא שהיא מצביעה בפירוש על התולשת, אך ממקמת אותה באותה עת גם כנתלשת (או כנשוּרה, מה שמוסיף ממד של מקריות לסיטואציה) ונקודת המבט הכמו-מורחקת מדגישה דווקא את האותנטיות של הדיבור: כאילו כדי ללמוד משהו "עליה", על הדוברת בגוף שלישי, צריך לחזור אל הבובה שלה, ורק אחר כך לשוב אל הדוברת. לתוכן הקשה הזה נוסף גם מין מקצב חתוך, כמו-רובוטי, כמעט מחויך או משחקי-נונסנסי, והמתח הזה בין התוכן למקצב גם הוא יוצר בקוראת אפקט חזק-עד-מצמרר.
במקומות רבים בקובץ, הכוח של השירים נוצר מתוך ראייה אבסורדית, מעט אקזיסטנציאליסטית, של המציאות, ומתוך הזיהוי של המקרי – אך גם של צירופי המקרים ושל צירוף חומרים שיריים מתחומים רחוקים לכאורה – כמרכיב כמעט הכרחי לתיאור המצב האנושי. כמו בשיר היפה הבא:

שמחת בית השואבה

קרעתי את הבתולים שלי בדרך למכולת
אמא ביקשה שאקנה עיתון,
אבא ביקש סמרטוט ודלי
אני ביקשתי לקרוע את הבתולים שלי.
אבא אמר נקרע
אמא אמרה קרה
ואני שמחתי.
(עמ' 23)

כדאי לשים לב כאן לתפאורה היומיומית (בדרך למכולת, עיתון, סמרטוט ודלי) שמעצימה דווקא בכמו-מקריות שלה את האירוע הדרמטי של קריעת הבתולים, וגם לתפקיד הכמעט אוטומטי והמכחיש של ההורים בסיטואציה הזאת, על אף שיש בעניין זה איזה הבדל בין האב לאם: הוא מדגיש בכל זאת את האירוע עצמו – את הקריעה, ואילו האם מדגישה את המקריות של האירוע. אבל הדוברת במשחק המלים "נקרע/ קרה" מדגישה את המשחקיות ואת אי-הדרמטיות של האירוע הדרמטי, שבו לכל אחד, לאם, לאב ולדוברת יש תפקיד שנקבע בשבילו מראש. יפה.

מודעות פרסומת
  1. אילת פורת
    ינואר 11, 2011 ב- 5:24 pm

    תמר,
    הצירוף של שני הספרים ב"השפה שאנחנו מדברות" הוא בעל ערך.הוא מכוון את המבט לקריאת שירה מתוך התייחסות לנוכחות
    ה"אני" ולצירוף החומרים השיריים.נראה שהניגוד ביניהם בא לידי ביטוי כבר בשמות הספרים.ייתכן שהזהירות של יערה שחורי שעליה את כותבת,נובעת גם מהיותה עורכת.
    אילת

  2. טובה
    מרץ 7, 2011 ב- 4:32 am

    הכתיבה של תמר על השירים שלך מאוד מסקרנת,אלו מחשבות שחלפו בראשי בזמן קריאת השירים שלך, אך תמר כל כך יפה מסבירה לי. אני מאוד אוהבת את הכימעט המקרה שהשיר יוצא….
    קרה ניקרע.
    להתראות טובה

  3. גיורא פישר
    מרץ 7, 2011 ב- 6:39 am

    תודה תמר על הסקירה הנבונה של שני הספרים.
    הזדהיתי במיוחד עם דבריך על שיריה של גליה אבן-חן:
    "ראייה עצמית מפוכחת, נוקבת בהומור העצמי "

  4. מרץ 8, 2011 ב- 4:56 pm

    אילת, טובה וגיורא, תודות.

  1. No trackbacks yet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: