ארכיון

Archive for the ‘ביקורת סיפורת’ Category

אנציקלופדיה במקום חלב

דצמבר 18, 2011 כתיבת תגובה

אליס מונרו, 'חיי נערות ונשים', מאנגלית: אורטל אריכה, הוצאת מחברות לספרות – כנרת, זמורה-ביתן, 272 עמ'.

אליס מונרו היא אחת הסופרות הבולטות במחצית השנייה של המאה העשרים ואילך שמעמידה במרכז יצירתה סיפורי חיים של נשים. אפשר כמעט לומר שהיא רתמה את הסיפור הקצר – הז'אנר האהוב עליה – ואת מחרוזת הסיפורים (סיפורים שמתארים אפיזודות חיים שונות של אותה גיבורה, כמו ג'ולייט מכמה מסיפורי 'בריחה') לצורך החקירה הספרותית של חיי נשים. סיפוריה המתרחשים בדרך כלל גם במרחב גיאוגרפי נתון – אונטריו שבקנדה, שם גדלה וחיה – בוחנים פעמים רבות את חיי הנשים בהקשר של יחסיהן עם גברים, והם צמודים במידה רבה לעקרונות ריאליסטיים של עיצוב זמן ומקום. אבל ברבים מהם מה שחשוב זה המעין-התגלות – הגילוי העצמי התודעתי המרומז – המופיע הרבה פעמים בסוף הסיפור כחידה חדשה, כפער שלא נסגר.

ברומן היחיד שכתבה, רומן ההתבגרות 'חיי נערות ונשים', טביעת היד הייחודית של מונרו נשמרת, וכן גם ההיצמדות לריאליזם ולזירת ההתרחשות המוכרת, אבל הפוקוס של הסיפור משתנה: הוא מתעניין יותר, כמקובל ברומן התבגרות, בתהליך הארוך של הצמיחה מילדה לנערה ולאשה יותר מאשר בהתגלות היחידה המפתיעה שכמו נושאת בחובה פוטנציאל לשינוי החיים בהרף עין. דבר נוסף שמאוד בולט כאן: תיאור ההתפתחות מעניק משקל בולט ליחסיה של הגיבורה דל ג'ורדן עם נשים, עם דמויות אימהיות, עם דודות, עם חברה בת-גילה, ופחות ליחסיה עם גברים. בכך יש אמירה חזקה לנשים באשר הן: עיצוב הנשיות של היחידה יוצא נשכר כשהוא מתעצב ליד ואל מול דגמי נשיות מגוונים – וככל שמגוונים, כך מוטב – שהיא נחשפת אליהם מילדותה. אל מולן היא יכולה "לבחור" את הנשיות שלה, במשא ומתן שהיא מקיימת בראשה עם הדמויות הנשיות האחרות. כך ניתנים לה הכלים – אם לא להתגבר, אזי לאתגר – את המבט הגברי שמכתיב מראש דגם קבוע של נשיות.

מתוך כל הדגמים, על אף היופי שהיא מוצאת בנשיות המסורתית שמייצגות הדודות גרייס ואלספת, ועל אף הסתייגויותיה והשוני שלה מאמה, דל ג'ורדן בוחרת בסופו של דבר להמשיך את קו ההתפתחות שסימנה לה האם. האם בולטת בבחירות חיים עצמאיות ומודעות לעצמן, כמו עקירה מבית החווה המשותף לה ולבעלה ומדרך החיים שהכתיב לה, ללא פירוד רשמי – דבר יוצא דופן למדי בשנות הארבעים של המאה העשרים. היא משתקעת עם הבת בעיירה סמוכה ומנהלת אורח חיים המתאים יותר לנטיית ליבה.

כמה סמלי שהאם, המתנערת מאמונה כנסייתית (של כנסייה כלשהי), משאירה את חוות השועלים לגברים ועוסקת בעיירה במכירת אנציקלופדיות. האנציקלופדיה, כביטוי של הידע האנושי (לעומת זה ה"אלוהי") היא אחד הסמלים המרכזיים של ההשכלה בתרבות המערבית, וההשכלה היא הבסיס לכל מאבק לחירות ולעצמאות המחשבה. הסמל החשוב הזה אמנם מייצג בבסיסו גם תרבות גברית של שליטה, הסדרה ופיקוח על הידע האנושי. ואולם, בהקשר של הרומן הזה הוא מקבל איכות חתרנית: כנגד הוויית ה"ציד" שמייצג האב בעיסוק שלו כמגדל שועלים, באה האם ומערערת ברגע מסוים על מקומה כמייצגת הוויה של הזנה חומרית. במקום חלב ולחם היא מנחילה לבתה אנציקלופדיה וספקנות כדרך-חיים.

"חיי נערות ונשים" כשמו כן הוא: גם אם במישור ההתפתחות הספר מתעניין בעיקר בדמות אחת, זהו במידה רבה גם מעין רומן ייצוגי של התפתחות נשית בחברה מסוימת, קרוב לאמצע המאה העשרים. הוא מזהה את דכאונתם של הצווים החברתיים ביחס לנשים ואת מאבקי הזהות הייחודיים לנשים בתנועתן ממסורת למודרניות.

במילים ספורות: קלסיקה מודרנית. יותר ממומלצת.
במילותיה של מונרו/ דל ג'ורדן:

אז התפללתי: הלוואי שלא אהיה חייבת להשחיל חוט במכונת התפירה ביום חמישי אחר הצהריים"
(שם, עמ' 114)

כוחו של השקט

נובמבר 12, 2011 2 תגובות

מעין בן הגיא, 'ים ויבשה', סדרת הספרנית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 207 עמ'.

ספרה הראשון של מעין בן הגיא מביאה בפנינו פרוזה לירית מוקפדת, שעניינה יחסי אם-בת. בניגוד לדוגמאות אחרות, כמו למשל הרומנים 'סוזנה הבוכייה' של אלונה קמחי ו'הפסנתרנית' של הסופרת האוסטרית הדגולה אלפרידה ילינק, שבהן הדרמה של היחסים נמצאת גם ברמת האירועים של הטקסט, ומובאת בקיצוניות הקרובה לסאדו-מזוכיזם פסיכולוגי, דרמת היחסים בין אנה לבין אמה קלודיה ב'ים ויבשה' נמצאת בעיקרה מתחת לפני השטח.

דרמה זו גם הרבה פחות גלויה מההשראה המרכזית של בן הגיא בספרה זה, הפרוזה של יהודית קציר, ובעיקר כנראה יחסי האם-בת ב'למאטיס יש את השמש בבטן'. ועדיין מעין בן הגיא יכולה להיחשב "תלמידתה" של קציר, העורכת של הספר ושל הסדרה שבה הוא מופיע, 'הספרנית'. פרט למשהו משותף בטון הדיבור, בשימוש בשפה ובפנייה לקהל יעד מיטיב-קרוא, עולה גם נושא משותף בולט (שאצל קציר הוא יותר מוטיב חוזר, ואילו אצל בן הגיא הוא נושא הרומן בהא הידיעה): תגובתה הקשה של הבת לנשיותה המובלטת של האם, ליופייה ולמודעותה ליופי זה.

אם ריבי, הגיבורה של קציר, מצליחה לבסוף לתעל את תחושת התחרותיות (המובנית-חברתית) עם הנשיות של האם ליצירת חיים משלה, הרי אנה של בן הגיא אינה מנסה אפילו לצאת ממעגל יחסי האם-בת. זאת, בוודאי בין השאר משום שהיא אינה מודעת באופן מלא לתחושת השיתוק שהאם המנפנפת בנשיותה כטווס (ראו כמיהת האם להתקשטות בבגדים שצבעיהם חזקים ומגוונים) גורמת לה. התגובה שלה היא התחפרות ואיזושהי היבלעות חסרת מוצא בתוך עולמה של אמה, עד כדי חוסר יכולת לבנות חיים עצמאיים משלה.

ברומן נוצר מתח מעניין בין העובדה שרוב הסיפור הוא פנימי – מתואר מתוך נקודת המבט של הבת, מתוך זיכרונה, לאחר מות האם ממחלה – לבין העובדה שהטקסט אינו מוסר מידע רב על רגשותיה של הבת. העלילה גם אינה מתאפיינת כמעט באירועים חיצוניים, וגם לקראת הסוף – כשדומה שאירועי עבר כמו מותו של האב הימאי בים והפלה שעוברת האם עומדים להיחשף באופן מלא יותר – הערפל אינו מתפזר. האם האב מת בתאונה או התאבד? כיצד זה קשור לחיי ההורים שבפועל קיימו חיים כמעט-נפרדים? כיצד והאם זה קשור להפלה – הטבעית או המתוכננת – של האם?

חוסר הפתרון העלילתי, וגם הרגשי, דומה שהוא בא לומר דבר-מה על הקיום האנושי: החיים הם חקירה מתמדת, שבסופה לא מחכה שום תשובה פרט לזו הידועה לכולנו מראש. דרך הסיפור של בן הגיא אומרת לנו את זה בצורה משכנעת.

כוחו של הרומן הזה הוא, אם כן, בדיוק בשקט שלו ביחס לאירועי החיים, ובאופן פרדוקסלי מעט, גם ביחס לאירועים הפנימיים. דווקא השקט הזה הוא שמותיר את הקוראת בטִרדה מסוימת, באי-נחת, שהיא במקרה הזה גם הזמנה לחשיבה נוספת – מה שספר טוב עשוי לגרום לנו בין השאר. הדבר היחיד שכדאי אולי לצפות לו בספרים הבאים של בן הגיא הוא השתחררות נוספת מהאם הספרותית – יהודית קציר המצוינת – ופיתוח נוסף של הקול האישי שלה, אם כי גרעין בוטח שלו נמצא כבר כאן.

ובמילים ספורות: הספר הזה הוא בר שיש להפרידו מן המוץ המציף תדיר את המדף העברי. פנינה ספרותית.

למי שייך הזיכרון

אוקטובר 13, 2011 2 תגובות

חגי ליניק, 'דרוש לחשן', הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד וכנרת זמורה-ביתן, 268 עמ'.

ספרו החדש של חגי ליניק הוא ספר שבורא עולם מלא, והוא בוודאי אחד הרומנים המקוריים החשובים שהופיעו כאן השנה. העיסוק שלו בהתמודדות של זוג הורים עם אובדן בנם בשירות צבאי, פרט לכך שהוא מייסד את השדרה העלילתית של הרומן, משמש גם כמין מפתח לעיסוק בסוגיות נכבדות אחרות כמו כוחו של הזיכרון ההיסטורי בחיי היחיד, וגם האתיקה והפוליטיקה של זיכרון זה.

תימת הזיכרון מגולמת ברומן בעיקרה בדמות חסרת הפנים הקבועים של הלחשן. הלחשן, כידוע, הוא האדם העומד מאחורי הקלעים ונכון בכל רגע ללחוש לשחקן התיאטרון את המילים שזה עשוי לשכוח בעת מילוי תפקידו על הבמה. יותר משהוא דמות בפני עצמה הוא דמות נסיבתית, הוא נושא-תפקיד, יש לו תפקיד פונקציונלי בעולם התיאטרון – וגם בעולם הסיפורי שלפנינו. לכן, לפי הנסיבות הסיפוריות, הוא יכול לפעמים להתגלם באביה של האם המבכה את בנה, מירה, ולפעמים בבנה זוהר, למשל, הבן שהיא מבכה. ולפעמים הלחשנים הם זוג ההורים השכולים, מירה ובעלה נחמיה עצמם.

אם דמותו של הלחשן חמקמקה ואינה כבולה לשם ולפנים ספציפיים, הרי המילים שהוא לוחש – המילים הכתובות, של המחזה הממשי או המטפורי – הן קבועות ויציבות. הוא לא באמת זוכר אלא מדקלם, וכך הוא מייצג זיכרון "חיצוני", של מילים שנשכחו להיאמר בהקשר ספציפי נתון. ללחשן אין זיכרון פרטי, והדקלום הפונקציונלי שלו מסמן אותו כ"זוכר מקצועי": לדאוג שכל פרט יאמר את הטקסט שיועד מראש לתפקיד שלו.

ומה קורה כשהלחשן מסרב, או שוכח, למלא את תפקידו, או כשהשחקן מסרב לחזור על המילים המוכנות-מראש שיוצאות מפיו של הלחשן, או אפילו שלא נמצא מי שמסכים למלא את תפקיד הלחשן? בתיאטרון, ההצגה משתבשת, ובמציאות – ואין ספק שהלחשן הוא כאן סמל המתייחס למציאות – מתערער הסדר החברתי. שהרי, הלחשן, בהיותו אמון על כללי הטקס – על זכירת המילים המתאימות לתפקידים – הוא אחד משומרי הסדר החברתי. כשהוא לא מתפקד כמצופה, מתערער גם הסדר.

"דרוש לחשן" הוא שם אירוני, שמאפשר לליניק להצביע על ההבניה החברתית של הזיכרון בחייהם של יחידים וקהילות. הפרדוקס הוא, שככל שהזיכרון "חיצוני" (טקסי, מציית לנוסח קבוע, חסר עומק לכאורה וכו') יותר, הפגיעה בו חושפת את הפגיעוּת של מבנה העומק של הזיכרון: הפגיעה בזיכרון ה"חיצוני", כמוה כפגיעה בקליפה או בצורה המרסנת אל תוכה תוכן ומגוננת עליו. ברגע שהקליפה הזאת נסדקת, הממד הכאוטי של הזיכרון – ממד שמתגבר במיוחד כשהזיכרון טראומטי – והתעתוע שבו נחשפים בכל עומקם.

ליניק זורע ברומן כמה עובדות בסיסיות שמדגימות את הכאוס והתעתוע האלה. אחד העמעומים הבולטים, למשל, הוא תאריך הלידה של זוהר, הבן והאח שנהרג. כך, במקום אחד בספר מצוין שהוא נולד ביום ההיסטורי שבו ירד שלג בתל-אביב (וזה אירע, כידוע, ב-6 פברואר 1950), אך גם שבאותו יום עצמו התעמת האב נחמיה עם משה סנה בכינוס שבו נאם סנה נאום חשוב בזכות ברית המועצות. היסטורית, ספק אם נאום כזה נישא באותו יום עצמו, נאומיו החשובים של סנה מתועדים ולגבי יום זה או סמוך לו אין תיעוד (וראו חמשת כרכי ה"כתבים" של סנה בהוצאת עם עובד). במקום אחר בספר מוזכר במשתמע כאילו זוהר חי כבר בשנת 1949. בגלל העמעום בתאריך הלידה, גם הפעולה שבה נהרג, בגיל 19, אינה מאופיינת במדויק בזמנה – אבל בכל מקרה נראה שמדובר בתקופה שסביב "מלחמת ההתשה", שבזיכרון הלאומי-קיבוצי ממילא כבר לא כל כך "נספרת". עמעומים ועובדות לא-מאופיינות אלה הם משמעותיים ברומן, והם נקשרים לשתיקה הגדולה המרחפת על פני הרומן כולו: האם יש תכלה לקרבות ולהרג? ולהיהרגות?

"דרוש לחשן" שואל גם למי שייך הזיכרון – ליחיד ולמשפחה או לאומה? תוך כדי בחינת הסוגיה, בכלים ספרותיים, הוא גם מפרק את המושגים האלה. כמו הזיכרון, גם ההיסטוריה, של היחיד, של המשפחה, אפילו של האומה, היא תמיד מורכבת ומפוצלת. כך, למשל, האם מירה היא גרמנייה לא-יהודייה שפגשה את האב, נחמיה, כשהוא נכנס לעירה בסוף מלחמת העולם השנייה כחייל של הצבא האדום (נסיבות הפגישה מעורפלות, אך היא קשורה לתופעה של אונס נשים בידי צבא כובש). וזאת, בניגוד למשוואת השולט-נשלט הצפויה במקרה של פגישת יהודים וגרמנים במלחמה זו. האם האתוס הציוני חב פחות למירה, שאיבדה את בנה בפעולת הצבא הישראלי, בגלל מוצאה ודתה? באיזה מובן בכלל אפשר לומר על יחיד שהוא משתייך לאומה? ושאלת השאלות – מדוע השיוך הזה חשוב? ואיזה דמיון – ושל מי – הוא משרת? ואת מי הוא יכול לנחם?

פרט לשאלות כבדות המשקל האלה שהרומן מעלה – וזה אחד הדברים שעושים אותו לספרות בעלת ערך – יופיו של הספר הזה שהוא בורא עולם מלא. את החומרים מההיסטוריה הישראלית והעולמית הוא שוזר באופן טבעי לגמרי למרקם הסיפורי, ולא כמין דבר חיצוני לו כפי שקורה לעתים כשבאים "מבחוץ" אל הדברים. למשל, הסוגיה הרוסית-גרמנית בהקשר של מלחמת העולם, הוויכוח על ציונות וסוציאליזם בהקשר הישראלי והמחלוקת מפא"י-מפ"ם, הדרמה של פרישת משה סנה ממפ"ם והצטרפותו עם אנשיו למק"י, הנוכחות של דמותו של סטאלין בתרבות הישראלית לפני 1956 ואחרי כן, וגם ה"מהפך" של 1977 – העלייה של בגין וחירות והליכוד לשלטון בפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית.

גם את ההיסטוריה האזרחית היומיומית שוזר ליניק ברומן בצורה משכנעת ביותר. בספר הזה מעשנים בשרשרת עם הדמויות וקוראים עמן את "על המשמר" על הבוקר, וכהנה וכהנה.

בכל אלה, ובדברים נוספים, חובר ליניק לאולי-מגמה שנראית כעת בספרות הישראלית, ובחלק מהספרות העולמית: חזרה לסוג מסוים של רומן היסטורי ופתיחה-מחדש של הנושאים הגדולים של המאה העשרים, והצגה של שאלות מוסריות באמצעות הסיפור הפרטי. מקרב הסופרים הישראלים, ליניק הוא בוודאי אחד המיומנים ביותר. אמנות הסיפור שלו בולטת בדייקנותה ובשאר הרוח שלה, וגם בהומור שבה, שיכול לפרנס רשימת ביקורת נוספת.

ובמלים ספורות: אם מישהו שכח שספרות אינה רק בידור נעים לשעות הפנאי אלא גם יצירת אמנות שדורשת קשב עמוק ורציני, הספר הזה יכול להזכיר לו. מומלץ בחום!

מינימליזם חתרני

ספטמבר 14, 2011 תגובה אחת

אילנה ברנשטיין, 'בקשתה האחרונה', כתר, 307 עמ'.

ספרה החדש של אילנה ברנשטיין חוקר את היחסים בין הורים לילדים בתנאים הקיצוניים של מחלה סופנית של אחד ההורים – בצל סרטן הלבלב של אמה של גיבורת הרומן, אלה. במקביל נבחן משבר הנישואים של אלה עם בן-זוגה, יאיר.

אחד הדברים המעניינים בספר זה הוא בחירתה של ברנשטיין למסור את מרב ההתרחשויות במעין מסירה ישירה, בצורה של כמו-דיאלוג בין הדמויות, עד כדי כך שזו נעשית הצורה הסיפורית השלטת והמחשבות והמונולוגים הפנימיים הם כמו בני לוויה שלה. הוויתור על המרכאות בדיאלוגים מעצים עוד את התחושה הזאת של זליגה בין הרמות השונות של דיבור ודיבור פנימי. כך נוצר מעין דיבור-בעירומו, במצבו הבסיסי וה"שלדי", שהוא גם סוג מסוים של הנכחת האמת-בעירומה. כלומר, ההנחה העומדת בבסיס בחירת סוג הסיפר הזה היא, כך נראה, שהדו-שיח המינימליסטי בין אנשים חושף את ה"אמת" על יחסיהם יותר מכל תיאור "ריאליסטי" או תיאור ממבט-על פנורמי או חיצוני-להתרחשות.

הרומן נפתח בבשורה הטלפונית של הבת לאמה על מחלתה הסופנית, וכך זה נשמע:

אבא לידך?
לא, הוא כבר הלך לישון.
את רוצה להעיר אותו?
מה יש לי להעיר אותו? היא אמרה, ובנשימה אחת שאלה אותי מי התקשר למי, הרופא אלי או אני אליו.
הרופא התקשר אלי. את בטח זוכרת, זה מה שביקשנו.
כן, אני זוכרת. את רוצה לשמור על האמא שלך. אבל אין לך מה לדאוג, אני לא עשויה מסוכר, למרות הסוכרת.
נראה שזה סרטן, אמא.

התחושה הראשונית של הקוראת מהדיבור-בעירומו הזה היא של דיסאוריינטציה מסוימת: האם אני קוראת ספרות, בדיון, או הקלטה של שיחה מהמציאות? המינימליזם, והאפקט שהוא יוצר, הוא בעיני אחד הדברים היותר מעניינים ברומן: כמו בניגוד לעצמו, המינימליזם הזה צובר נפח לאורך הרומן ומתעבה לכלל אמירה בעלת משמעות, ולו מעצם החזרתיות שלו. אפשר לומר שיחסי הקוראת עם הרומן נבנים במקביל להתפתחות היחסים, בתוך הרומן, בין אלה לבין הוריה.

המינימליזם הצורני מקביל גם להצהרת המספרת, בתחילת הרומן, על "דלות החומר" של היחסים בינה לבין הוריה, על קשר שהוא "חף מרגש אך גם נטול ציפיות" (עמ' 17). זוהי אמירה לא-טריוויאלית, ובדרכה היא מערערת על קידוש קשר הדם ועל ערכי המשפחה המסורתיים שעדיין רווחים בחברה הישראלית.

הדבר המפתיע הוא, שאם בראשית הקריאה דומה שהקוראת נקראת אף היא להנמכת ציפיות, ה"דלות" מפתחת חיים מעניינים משלה. האמירה הראשונית על דלות היחסים בין ההורים לבת מתגלה לא רק כאמירה מתריסה כנגד המוסכמות החברתיות אלא גם כנקודת המוצא האמינה ביותר לתיאור האינטימיות, שאכן נוצרת בעקבות המחלה וקרבת המוות. זו מעמידה באור חדש גם את הדיבור השגרתי מאז-ומתמיד עם ההורים – שנחווה לאורך החיים כדל ולא-משמעותי על ידי הבת האינטלקטואלית – כסוג מסוים של אינטימיות. במסגרת זו, למשל, האמירה החוזרת של האם לבתה "מנוולת" נחווית כקוד-דיבור כמו-מוסכם של חיבוב דווקא (ולא של ניכור והרחקה).

הישגו המרכזי של הרומן הוא אם כן ההכרה המתפתחת באינטימיות הזאת והיכולת להעבירה באמצעים המינימליסטיים ביותר.

החלק החלש יותר בספר הוא משבר הזוגיות שמתואר במקביל למצב המשברי של האם, כמין עלילה נוספת שנועדה לעבות כנראה את ההתנסות בקיום קיצוני, משברי, שהספר בא להעלות. חלק זה אינו מפותח דיו, ואותה "דלות חומר", שהיא כה נכונה לתיאור יחסי ההורים-ילדים ברומן, מתקשה כאן להיות יותר מעצמה. עניין זה גורע מעט משלמות האמירה הכללית של הרומן, וחבל שכך.

ובמלים ספורות: ספר מומלץ, בעיקר בגלל האמירה הכמעט-חתרנית על יחסי הורים-ילדים והדיון הבלתי צפוי במושג האינטימיות.

עור שחור, שיניים לבנות

ינואר 19, 2011 5 תגובות

איריס אליה-כהן, 'מכתוב', הקיבוץ המאוחד – הכבשה השחורה, 334 עמ'.

'מכתוב', ספרה הראשון של איריס אליה-כהן, הוא רומן בשל, הן במנעד החומרים הרחב שלו והן בחוכמת שזירתם הסיפורית, ודומה שהמונח "ביכורים" לגביו הוא טכני בלבד. בצד בשלותו, ואולי כחלק ממנה, הוא גם רענן מאוד בשפתו ובישירות מבטו אל קרביה של החברה הישראלית. הרעננות והבשלות האלה הזכירו לי את חוויית הקריאה ב'שיניים לבנות', הרומן הראשון של הסופרת האנגלייה-ג'מייקנית זיידי סמית. על אף ששני הספרים שונים מאוד זה מזה (בין השאר, ספרה של סמית לובש יותר דמות של סאגה משפחתית), שניהם מעלים את הפתיעה ואת ההרגשה שיש כאן משהו באמת חדש. משהו, שנובע כנראה מהשילוב בין כשרון ספרותי ברור לבין נקודת מבט מובחנת – ומורכבת – של בת למיעוט אתני-תרבותי.
במרכז הרומן עומד סיפור תשוקתה של אשה מזרחית ("כושית", כפי שהיא מכונה על פי צבעה), עירית, אל ה"אחרים" לה – תשוקתה אל אריק האשכנזי וצאצא לניצולי שואה, שעמו היא גם מקימה משפחה, ותשוקתה פורעת-הסדר-המשפחתי אל מאהבה הערבי, אחסאן. בינות לסיפורים האלה נפרשת ילדותה של הגיבורה בחיפה הפריפריאלית (חיפה של המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך) של שנות השבעים, ובמסגרתה גם הטראומה של מות אביה במוות-בטביעה-בים. נפרשים גם קטעים מימי לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים, בהר הצופים, המשמשים בחיי הגיבורה מעין תקופת-מעבר וסמן של מוביליות חברתית-כלכלית. לכל אורך הרומן נפרשת גם החברות המתמידה והמשמעותית עם רוזי, העדה לכל תהפוכות חייה.
הרומן נע באופן מדויק בין הווה לעבר ופורש בפנינו באופן מורכב, באמצעות סיפורה של האשה האחת בחיפה קשת-היום, את מערכת המתחים המרכזיים של החברה הישראלית משנות השבעים ואילך. בראש ובראשונה, המשבר של מלחמת 1973 וה"מהפך" של עליית הליכוד לשלטון ב-1977, לאחר 30 שנות ההגמוניה של תנועת העבודה. אלה נמסרים מנקודת המבט התוססת, המעורבת, שואפת-הצדק-הנחרץ-ילדי של ה"ילדה האחרת", זו שגדלה אל הוויה חברתית שבמסגרתה יש להסתיר את מוצאם ה"ערבי" של ההורים ואת חיתוך הדיבור הגרוני התואם. נקודת המבט הילדית המשוחזרת והדיבור הכמו-אוטוביוגרפי מאפשרים למספרת להציג, אולי בפעם הראשונה בספרות הישראלית באופן ישיר ותוֹכִי כל-כך, את דרמת המחנק האתני – האישי שהוא גם קהילתי-פוליטי – שהביאה לניפוץ ההגמוניה של תנועת העבודה.
הדבר מופיע, באופן ישיר, בתיאור הצטרפותן החוגגת של הילדות, רוזי ועירית, לתמיכה הציבורית בעלייתו של בגין לשלטון – אבל גם באופנים רבים אחרים, בסצינות מקוריות ובלתי צפויות או בכאלה שחושפות צדדים נסתרים במוכר. כבר הסצנה הכמעט פותחת של הספר – מסיבת יום העצמאות וחנוכת הבית/ הארמון של הזוג העשיר פישמן, באביב 1974 – מתארת באופן מבריק ומרגש את הפגישה המזעזעת של הילדה עירית עם עמדת הנידחות המעמדית-תרבותית-פוליטית: עירית מזהה את נינט ואת רוזי בתה בתפקידי "משרתת" וחיית-מחמד בהתאמה. כך הן מוצגות לראווה, במין התעללות ציבורית המבוצעת בידי מעסיקתן מדושנת העונג והכסף, צופיה פישמן: נינט עולה-יורדת-מגישה-בפקודה-מזון-גורמה-לאורחים ורוזי רוקדת-בפקודה ריקודי בטן-פלמנקו-דבקה כבמין מופע וודביל של ה"כושית (הבהירה יחסית) המחייכת והטובה" לקול תשואות ה"אצילים" הלבנים. עירית, ה"כושית" בלשונה של רוזי, בתה של מזכירתה של צופיה, מזהה ברוזי את בת-דמותה, והן כורתות ברית ילדית של נידחות, שנהפכת במרוצת השנים לחברות נשית אמיצה המקדמת את השתחררותן מכבלי העבר הדכאני.
בבגרותה, עירית מבינה את ה"גול העצמי" שבאימוץ עמדות חברתיות-כלכליות-פוליטיות ימניות, שמדירות את החלקים המוחלשים בחברה ואת כל ה"אחרים" שלה. ההבנה הזאת מושגת בד בבד עם תהליך העיבוד של טראומות הילדות: הטראומה של אובדן האב, וקודם לכן – טראומת עצם קיומו ה"ערבי" של האב, המתעקש במפורש על ערביותו וכמו חוסם את ניסיונה לקרצף מעל עצמה את ה"כושיות" שלה (טראומה בפני עצמה). ניסיון-הקרצוף הוא כאן מטאפורי בעיקרו, אך הוא בהחלט מזכיר ברוחו סצנות ממשיות של ניסיון להתקרצף-באמבטיה מהצבע השחור, שמופיעות באוטוביוגרפיות ידועות של אפרו-אמריקאים, בתוכם עבדים משתחררים, מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. ועולות על דעתי כרגע סצינות מ The autobiography of an ex-colored man של James Weldon Johnson , ומ'פרדריק דגלס, עבד אמריקאי' (שאף תורגם לעברית, נהר 2006).
בדרך אל הריפוי מטראומות הילדות, שהיא כאן גם הדרך אל עיצוב עצמי אותנטי, אוטונומי וגם הקשרי (ביחס לזולת), גיבורת 'מכתוב' חווה פאזה נוספת של טראומות הקשורה, בנוסף לעניין האתני-מעמדי והלאומי, גם ליחסי הכוח המגדריים: אינוסה של עירית בידי בן זוגה אריק (והקרע ביחסיהם עקב זאת) ומותו של מאהבה הערבי, אחסאן, לאחר פרשת אהבים קצרה ביניהם. האובדן של אחסאן הוא מצער וכאוב מאוד, וייתכן שלבחירה הספרותית באובדנו יש משמעות פוליטית צורמת בהקשר הישראלי שבו מופיע הרומן. אך מבחינת הגיון העלילה הסיפורית עצמה, זוהי דמות שנועדה מראש שלא לעמוד בפני עצמה אלא לגלם תפקיד: ההופעה הקצרה שלה בחיי עירית והיעלמותה מאפשרת לגיבורה להיפגש שוב עם זירת הטראומה של ילדותה ולהשלים עמה – עם המסורת/ התרבות/ השפה הערבית שהוריש לה אביה. מכיוון אחר, דמותו של אחסאן הגנן יכולה להתפרש כמין תזכורת פרודית לשומר היער מ'מאהבה של ליידי צ'טרלי' ללורנס, והוויתור של הרומן עליה באמצעות "הריגתו" – יכולה להיקרא כדחייה של תפיסת הערבי כ"פרא אציל". כיוון מחשבה זה יכול להוסיף לקריאה הפוליטית ממד של התנגדות.
הדבר היחיד שאין לו, לטעמי, מענה מספק ברומן הוא השאלה, הן ברמת העלילה והן מבחינת עמדת הסובייקט של הכותבת, כיצד מתרחש המעבר מהאינוס לאיחוי היחסים המסתמן לבסוף בין אריק לעירית.
ואולם, ההתרכבות של רוב חומרי הסיפור ופרטי העלילה יוצרת ספר נועז ואמיץ כמעט מכל בחינה אפשרית. זהו רומן הבוחן בעת ובעונה אחת את רוב נקודות התורפה המרכזיות של החברה הישראלית – המגדריות, האתניות-מעמדיות-גזעיות-צבעיות, הלאומיות-לאומניות. יופיו בכך, שהוא עושה זאת בדרך ישירה, שקוראת לילדים בשמם – לאשכנזים אשכנזים, למזרחים מזרחים, לעשירים עשירים וכדומה – אך זו אינה נופלת בשום רגע לקלישאה או לתיאור שטוח. וזאת משום היכולת המשכנעת לתת למוכר תווי זיהוי של הלא-צפוי והלא-ידוע.

ובמלים ספורות: סופרת מבטיחה וספר מקיים שראויים להבלטה! וברוח הימים האלה – בשנה הבאה לפרס ספיר!

2010 – כמה ספרים שמשנים

ינואר 4, 2011 4 תגובות

אלפי ספרים יוצאים בישראל בשנה אחת, אך רק מעטים מאוד מהם הם ספרים שבאמת משנים משהו בתרבות, בעולמות הספרות והדעת שלה, ואולי לפעמים – וזו התקווה – גם משהו ביחסים שבינם לבין המציאות. אם נתמקד כאן לצורך העניין בספרות (פרוזה ושירה בעיקר), ספר יכול לשנות משהו בתרבות בשל מצוינותו הספרותית, אך בודדים הם המקרים שבהם יוצרים פורצים את גבולות השפה והספרות המוכרים ומשנים משהו בתפיסת העולם של קוראיהם. בדרך כלל, פוטנציאל השינוי הוא תוצא של שקלול מורכב ומעודן יותר של מרכיבים שונים, כמו למשל בין האיכות הספרותית לבין עמדה מוסרית הניתנת לזיהוי או לחילוץ מן הטקסט. לפעמים, עצם ההחלטה לתרגם ספר מסוים (או סדרת ספרים המאורגנת על פי עיקרון משותף) משפה לשפה בתקופת זמן נתונה היא סוג של הבעת עמדה תרבותית או אף מוסרית, והוא הדבר לגבי חשיפת טקסטים של יוצר מוכר שלא נודעו קודם או חשיפה מחודשת של טקסטים על פי עיקרון עריכתי ו/או מחקרי מסוים. עם זאת, כדי שספרים עם פוטנציאל-שינוי אכן יממשו את הכוח הזה הגלום בהם, דרושים לא רק יוצרים בעלי כשרון וחזון, ולא רק עורכים מרחיקי ראות, ולא רק מבקרי ספרות ומתווכי תרבות משמעותיים, אלא גם קהל קשוב – לא רק ליצירה הבודדת אלא גם למסרים התרבותיים הרחבים יותר שלידה ומסביבה. החלק החשוב הזה, של הקהל הקשוב, הוא המסובך ביותר לאיתור, לאפיון ולשקלול, אך בו תלוי במידה רבה מימוש הפוטנציאל-המשנה של היצירה.
בתום 2010, אני רוצה לציין כמה מן הספרים-המשנים, בכוח או בפועל, שיצאו השנה. ומשום שהם משנים, כדאי להמשיך ולקרוא בהם גם בשנים הבאות:

'אל תגידו בגת – הנכבה הפלסטינית בשירה העברית 1948-1958', אסופת שירים בעריכת חנן חבר (זוכרות, פרהסיה, פרדס).
קשה להפריז בחשיבותו של הספר הזה, המאגד בפעם הראשונה תחת קורת-גג אחת את כל ההתייחסויות של השירה העברית לנכבה הפלסטינית, שהופיעו בעיתונות הישראלית בעשור הראשון של המדינה, שהוא גם העשור הראשון שלאחר התחוללות הנכבה. פרט לחשיבות הרבה שבאיסוף החומרים ובהצגתם מחדש במאוגד, ופרט למשוררים, כמו אלתרמן, פן, מרדכי אבי-שאול, אבות ישורון ורבים ורבות אחרים, הלוז של הספר הזה הוא עבודת העריכה העקרונית שהושקעה בו – ההבאה, בצד השירים, עדויות של פלסטינים על הגירוש מכפריהם ב-48' ועל חייהם לפניו ולאחריו. השילוב זה בצד זה מאפשר לראות בו-זמנית את הסיפור הפלסטיני ואת סיפור-האב הציוני, וגם את סיפורי הביניים, הדואליים בדרך כלל, של המשוררים המתלבטים בין שתי העמדות ומנכסים לעתים קרובות את הסיפור הפלסטיני אל תוך הסיפור הציוני. מסתו הפותחת, המצוינת, של חנן חבר, מורי, ממקמת את מעשה העריכה שלו במסגרת-הקשר היסטורית, פוליטית ומוסרית ועומדת בהרחבה ובפירוט על העמדות העקרוניות המובעות בשירים כמו גם על הניואנסים שלהן. הספר הוא תשובת-נגד מורכבת לכל מכחישי הנכבה, הוותיקים והחדשים, הצצים בכל פינה בארצנו המהוללת. יותר ממומלץ!

– 'לבד בברלין', הנס פאלאדה, הוצאת פן/ ידיעות ספרים.
על הספר הזה כמעט לא צריך כבר להמליץ, הוא רב-מכר רב-שבועי. אבל אני בכל זאת מזכירה אותו כאן משום שחשיבותו חורגת הרבה מעבר להיותו סיפור טוב שמסופר היטב, וגם מעבר להיותו רומן היסטורי שנכתב בזמן-אמת ומספר לנו, ידועי טראומת השואה, על פן נוסף של מלחמת העולם השנייה. הספר הזה חשוב גם, ואולי בעיקר, להווה ולעתיד, במיוחד בישראל זו, בזמן הזה, שרוח גזענית ואטומת-לבב נושבת בה בעוצמה כה גדולה ומסוכנת. הריאליזם והקונקרטיות של הספר הזה, פרט לכך שהם מצמררים, מלמדים אותנו שני דברים מרכזיים: האחד, על הקלות שבה חברה יכולה לעבור מאופורטוניזם "קל" לשיתוף פעולה גורף עם מנגנון ענקי של רוע מדינתי. האחר, על שגם בתנאים הבלתי אפשריים שהרוע המסיבי והמאורגן-מלמעלה יוצר, אפשר למצוא דרך חתרנית לפעול כנגדו. בני הזוג קוונגל, שפיזרו גלויות מחאה כנגד הרוע הנאצי ברחבי ברלין, ושהספר הזה הוא סיפורם, אמנם לא הצליחו במלאכה עד הסוף, ונתפסו ונרצחו בסופו של דבר על ידי השלטונות. אבל הם משאירים אחריהם מורשת של התנגדות, שאפשר ללמוד ממנה על כוחו של היחיד ליצור שינוי גם אל מול מנגנוני רשע עצומים וחובקים. מומלץ גם אחרי שהומלץ!

– 'היקיצה', קייט שופן, כתר ספרים.
מדהים לראות עד כמה ספרה הקלסי של קייט שופן האמריקאית, שהופיע כבר ב-1899 והוחרם אז בשל מהפכנותו הפמיניסטית, רלוונטי גם לזמננו. במיוחד בחברה הישראלית, שמוסד הנישואים בה הוא עדיין נוקשה למדי ושבחלקים לא-מעטים שלה עדיין מתקיימת דכאנות מוסדית כלפי נשים. זהו סיפורה של אשה, עדנה פונטלייה, המערערת על הצווים החברתיים המכתיבים לה קיום במסגרת מעמדה הבינוני-גבוה, כאשת איש הנדרשת לחיים של מילוי חובות. בעודה מטופלת בילדים ובמשק-בית, מתעוררת בה קיץ אחד תשוקה אל גבר צעיר ממנה, ומכאן מתחילה טלטלה פנימית מתמשכת, שמניעה אותה בסופו של דבר תשוקתה לדעת את עצמה. היא זונחת את חובות הבית והמשפחה, עד שלבסוף היא מחליטה לעזוב את בעלה ואת ביתה המסודר לטובת חיים של חירות. החירות הספציפית הזאת מסתיימת כנראה בהתאבדות-בטביעה-בים, משום שפריצת המוסכמות החברתיות הנוקשות על ידי היחידה יוצרת בה לא רק חירות של ביטוי עצמי אלא גם בדידות עמוקה עד כדי מחנק. הספר הזה משמעותי לא רק משום שהוא ספרות במיטבה, ולא רק משום שהוא מסמך תרבותי שהיה פורץ-דרך בזמנו, אלא גם משום שהוא נדבך חשוב במדף ההיסטורי של ספרים פמיניסטיים, החלקי כל כך, עד כה, בארץ. כל הכבוד לעורכת יערה שחורי שהצילה את התרגום היפה הזה של מירי קרסין מגניזה, וכל הכבוד לעורך משה רון שיזם את התרגום הזה מלכתחילה כבר לפני עשרים שנה. לקרוא ולשמור!

– 'כה אמר זרתוסטרה: ספר לכל אחד ולאף אחד', פרידריך ניטשה, עם עובד.
התרגום החדש והמוער של אילנה המרמן לקלסיקה הספרותית-פילוסופית הנודעת הזאת חשוב לא רק כתוספת למדף ספרי ניטשה, שגדל באופן מבורך בשנים האחרונות, אלא גם כפרשנות חדשה ליצירה המרתקת ורבת-ההשפעה הרב-דורית הזאת, המנגישה אותה גם לקוראים הצעירים והסקרנים של ימינו. כמו 'היקיצה' של קייט שופן, גם הוצאתו לאור של ספר זה היתה צריכה להיחגג בקול גדול יותר על ידי המתווכים (תקשורת רלוונטית, מבקרים וכדומה) והקוראים, אבל לכך דרושה תרבות שקצת יותר מכבדת את עצמה!

תם ולא נשלם…

שנת קריאה מהנה ופורייה,
תמר

הסופר בעידן של גוגל

דצמבר 22, 2010 2 תגובות

אלכס אפשטיין, 'קיצורי דרך הביתה', ידיעות ספרים, 123 עמ'.

ספר הסיפורים הקצרצרים החדש של אלכס אפשטיין שב ומבסס את מחברו כאחד היוצרים המרנינים ביותר שיש כאן. בתרבות הישראלית הנוכחית, המהירה והלא-מאוד-אינטלקטואלית, שמאבדת את עצמה במבוך של לא מעט כותרים מיותרים, נעים לגלות יצירה אמיתית, של סופר שהוא לא רק רב-תרבותי ומשכיל – ואינו מתבייש בזה! – אלא גם שמשכיל להפוך את העושר הזה לפיוט, וגם לממשו בדרך הצמצום הז'אנרי.

כמה מלים על הז'אנר. הקצרצר הוא ז'אנר שיש בו משהו מטעה. הוא נראה "קל", בעיקר לכתיבה וגם לקריאה, אבל הוא למעשה אחד הז'אנרים המסובכים ביותר. הניגש למלאכה זו צריך לשלוט היטב לא רק בכלי הסיפר, אלא גם במינון מדויק מאוד, עד המלה הקטנה ביותר, ועד סימן הפיסוק הזעיר ביותר, ביחס שבין התוכן לצורה. במובן זה, הקצרצר דומה מאוד לשירה, אבל הוא סיפור כי הוא מחויב לסיפור ולצורה הסיפורית. הקצרצר גם אמור לפרוש, במלים מעטות, עולם מלא, אך בו-בזמן גם לעורר את ההרגשה שזהו עולם נגיש, שאפשר לקלוט אותו במהירות, כמעט באבחת עין. המתח הזה הוא שמקנה לו את החידתיות כמו גם את הפשר שלו.

פרט לנפילות ספורות בלבד – ומעניין שאלה מתרחשות בעיקר בכמה סיפורים ארוכים יותר, המתמשכים על פני יותר מעמוד – אפשטיין עומד לרוב היטב בכל המשימות האלה. הסיפורים נעים בווירטואוזיות בין זמנים ומקומות, בין העולם היווני הקדום לרוסיה של המאה ה-19, ועד לאיזה סוג של ישראל-של-היום. סוג של – משום שמכל העולמות, דווקא הישראל הזאת היא הפחות מאופיינת בסיפורים, כסביבה עם נוף מסוים, עם אנשים מסוימים, עם בעיות מסוימות וכדומה. וזה מוביל אותי לאחד הנושאים המרכזיים של הסיפורים, שכבר נרמז בשם הספר האירוני, הקרצני, 'קיצורי דרך הביתה': בסיפורים האלה עולה שאלת ההגדרה של הבית. לא ברור טיבו של הבית הפיזי. לא ברור מהו הבית ואיך מגיעים אליו. המרחב, אם קיים, הוא וירטואלי, מופשט, והוא הרבה פעמים מוצא עוגן מוזר במימד הזמן דווקא. יפה מדגים זאת, למשל, הסיפור, "קיצורי דרך הביתה":

"בחנות לספרים יד-שנייה מצאנו ספר מרופט בשפתנו. בכל העיירות כאן מטפטף גשם בלי הפסקה. הטכנאי של מכונת הזמן התקשר להודיע שיאחר. חיינו נמשכים" (עמ' 43).

כדאי לשים לב כאן, קודם כל, למשפט השני, ובעיקר ל"בכל העיירות כאן" הממקם לכאורה את מימד המרחב בסיפורון זה. אחר כך כדאי לחזור ולהתעכב על המשפט הראשון, עם דגש על המלה "בשפתנו". במקום לתת מידע מדויק על המיקום, המשפטים האלה מעוררים בקוראת לא רק שאלות לגבי זהותו של המרחב אלא גם לגבי דרך הסיפר: האם מדובר בעיירות "אמיתיות" (למשל, עיירות היהודים במזרח-אירופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, המרחפות כאן בסיפורים אחרים) או אולי מטאפוריות (למשל, של יישובים ישראליים באשר הם, לאו דווקא אלה שכונו עיירות-פיתוח). ואם כך, מהי זו המכונה "שפתנו" – רוסית, עברית… אחרת? מכונת הזמן, שהפעלתה מתעכבת (לאיזה כיוון? אחורה? קדימה?), וההמשכיות-בזמן הם התשובה-הלא-תשובה שמגיש לנו המספר – כמעט כל דבר שהיה, יכול לחזור ולהיות שוב הווה, עלינו רק לסובב לשם כך את הכפתור של מכונת הזמן. זהות המרחב תתברר כתוצר לוואי של הזמן, כי השאלה מה זה "העיירות שלנו" היא עניין היסטורי ויחסי. ודומה שהחוויה העמוקה, שעולה מן הבחירות האלה ביחס למרחב, היא חוויה של הגירה, שראויה בוודאי לדיון מפורט במאמר נפרד.

הנושא השני, ואולי הראשון, הבלתי מעורער של הקובץ הזה הוא – ארס-פואטיקה (וגם בכך הדמיון הרב לשירה), העיסוק במצבו של הסופר ובמצבה של הכתיבה בעידן של גוגל. "בינתיים לא מצאתי בגוגל עדויות חדשות לאמיתותו של הסיפור הזה." – פותח הסיפור "אדגר אלן פו ביידיש" (עמ' 27), ושכנו – "סלחי לי על כל פגמיו של הסיפור הזה," ("גיבלרטר, סיפור אהבה", עמ' 26), וכהנה וכהנה. המספר מעמיד לעתים קרובות פני מספר מעשיות, מספר עממי, שבעל-פה, ותוך כדי כך אומר דבר-מה על אפשרותה של הכתיבה בעולם הנוכחי.

אם נחזור לעניין הבולט של מימד התנועה בסיפורים – התנועה בין זמנים ומקומות, ובין סצינות שונות, בחלקן בדיוניות לגמרי, בחלקן ממשיות-יומיומיות, מתרחשת לא רק מסיפור לסיפור, אלא לעתים קרובות גם בסיפור הבודד בתוך עצמו. הדבר מעניק לסיפורים אופי תזזיתי ומושהה (סצינה אחת נמשכת אחרי שנקטעה על ידי סצנה שנייה וכו') כאחד, ואף איזו סוג של אבסורדיות חצי מסויטת חצי מחויכת.

גדול הז'אנר בספרות העברית, גרשון שופמן, לקח לעתים קרובות את הקצרצרים שלו לכיוון המשל הדידקטי, שנועד ללמד מתיאור מקרה פרטי על חיי אנוש ועל המומלץ והלא-מומלץ בהתנהגות האנושית, בעיקר בנוהגו של אדם בחברו. "מוסר ההשכל" בסיפוריו מאפשר לעתים קרובות להביא את האבסורדיות של הקיום האנושי, הנוכחת גם אצלו בין השאר באמצעות הצורה הסיפורית האפיזודלית והמפורקת, לאיזה פתרון – אם לא ממשי, לפחות אפשרי. וזה בעולם המשברי באירופה (בעיקר) שבין שתי מלחמות העולם.

אפשטיין לוקח את מראית העין המשלית, אך בסיפוריו לא תמיד נמצא פואנטה במובן של "פתרון" – ואפילו לא מהסוג המתהפך – לסיפור. לעתים קרובות, החידתיות ותחושת האבסורד של אקראיות הקיום האנושי, נשארות גם בסוף הסיפור. ה"היגיון" של הסיפור נבנה מתוך ההעמדה הלכאורה-לא-מנומקת של מרכיבים מתחומים שונים זה בצד זה, באופן רוחבי ולא לניארי, והמתח הנוצר ביניהם נהפך לעניין המרכזי. לעתים, העניין המרכזי של הסיפור הוא המתח בין הסיפור לבין כותרתו – עד שאפשר לומר שהכותרת היא, למעשה, גם חלק מגוף הסיפור – כמו, למשל, בקצרצר המבריק בן השורה האחת הבא:

"בדיון

גם האדם האחרון בעולם כותב רומן".

כל הדברים האלה מצטברים לאיזושהי אמירה על האבסורדיות של מקצוע הסופר ושל היכולת לספר סיפור – סיפור בעל משמעות, שגם נשאר אתנו לאחר רגע הקריאה, בעולם שטוף-מידע, שהוא במידה רבה גם עולם של משבר-מידע.

ובמלים ספורות: ספר מומלץ מאוד. כדאי לקרוא בחוכמה – גם במהירות וגם בהשתהות.