ארכיון

Archive for the ‘רשימות מיוחדות’ Category

2010 – כמה ספרים שמשנים

ינואר 4, 2011 4 תגובות

אלפי ספרים יוצאים בישראל בשנה אחת, אך רק מעטים מאוד מהם הם ספרים שבאמת משנים משהו בתרבות, בעולמות הספרות והדעת שלה, ואולי לפעמים – וזו התקווה – גם משהו ביחסים שבינם לבין המציאות. אם נתמקד כאן לצורך העניין בספרות (פרוזה ושירה בעיקר), ספר יכול לשנות משהו בתרבות בשל מצוינותו הספרותית, אך בודדים הם המקרים שבהם יוצרים פורצים את גבולות השפה והספרות המוכרים ומשנים משהו בתפיסת העולם של קוראיהם. בדרך כלל, פוטנציאל השינוי הוא תוצא של שקלול מורכב ומעודן יותר של מרכיבים שונים, כמו למשל בין האיכות הספרותית לבין עמדה מוסרית הניתנת לזיהוי או לחילוץ מן הטקסט. לפעמים, עצם ההחלטה לתרגם ספר מסוים (או סדרת ספרים המאורגנת על פי עיקרון משותף) משפה לשפה בתקופת זמן נתונה היא סוג של הבעת עמדה תרבותית או אף מוסרית, והוא הדבר לגבי חשיפת טקסטים של יוצר מוכר שלא נודעו קודם או חשיפה מחודשת של טקסטים על פי עיקרון עריכתי ו/או מחקרי מסוים. עם זאת, כדי שספרים עם פוטנציאל-שינוי אכן יממשו את הכוח הזה הגלום בהם, דרושים לא רק יוצרים בעלי כשרון וחזון, ולא רק עורכים מרחיקי ראות, ולא רק מבקרי ספרות ומתווכי תרבות משמעותיים, אלא גם קהל קשוב – לא רק ליצירה הבודדת אלא גם למסרים התרבותיים הרחבים יותר שלידה ומסביבה. החלק החשוב הזה, של הקהל הקשוב, הוא המסובך ביותר לאיתור, לאפיון ולשקלול, אך בו תלוי במידה רבה מימוש הפוטנציאל-המשנה של היצירה.
בתום 2010, אני רוצה לציין כמה מן הספרים-המשנים, בכוח או בפועל, שיצאו השנה. ומשום שהם משנים, כדאי להמשיך ולקרוא בהם גם בשנים הבאות:

'אל תגידו בגת – הנכבה הפלסטינית בשירה העברית 1948-1958', אסופת שירים בעריכת חנן חבר (זוכרות, פרהסיה, פרדס).
קשה להפריז בחשיבותו של הספר הזה, המאגד בפעם הראשונה תחת קורת-גג אחת את כל ההתייחסויות של השירה העברית לנכבה הפלסטינית, שהופיעו בעיתונות הישראלית בעשור הראשון של המדינה, שהוא גם העשור הראשון שלאחר התחוללות הנכבה. פרט לחשיבות הרבה שבאיסוף החומרים ובהצגתם מחדש במאוגד, ופרט למשוררים, כמו אלתרמן, פן, מרדכי אבי-שאול, אבות ישורון ורבים ורבות אחרים, הלוז של הספר הזה הוא עבודת העריכה העקרונית שהושקעה בו – ההבאה, בצד השירים, עדויות של פלסטינים על הגירוש מכפריהם ב-48' ועל חייהם לפניו ולאחריו. השילוב זה בצד זה מאפשר לראות בו-זמנית את הסיפור הפלסטיני ואת סיפור-האב הציוני, וגם את סיפורי הביניים, הדואליים בדרך כלל, של המשוררים המתלבטים בין שתי העמדות ומנכסים לעתים קרובות את הסיפור הפלסטיני אל תוך הסיפור הציוני. מסתו הפותחת, המצוינת, של חנן חבר, מורי, ממקמת את מעשה העריכה שלו במסגרת-הקשר היסטורית, פוליטית ומוסרית ועומדת בהרחבה ובפירוט על העמדות העקרוניות המובעות בשירים כמו גם על הניואנסים שלהן. הספר הוא תשובת-נגד מורכבת לכל מכחישי הנכבה, הוותיקים והחדשים, הצצים בכל פינה בארצנו המהוללת. יותר ממומלץ!

– 'לבד בברלין', הנס פאלאדה, הוצאת פן/ ידיעות ספרים.
על הספר הזה כמעט לא צריך כבר להמליץ, הוא רב-מכר רב-שבועי. אבל אני בכל זאת מזכירה אותו כאן משום שחשיבותו חורגת הרבה מעבר להיותו סיפור טוב שמסופר היטב, וגם מעבר להיותו רומן היסטורי שנכתב בזמן-אמת ומספר לנו, ידועי טראומת השואה, על פן נוסף של מלחמת העולם השנייה. הספר הזה חשוב גם, ואולי בעיקר, להווה ולעתיד, במיוחד בישראל זו, בזמן הזה, שרוח גזענית ואטומת-לבב נושבת בה בעוצמה כה גדולה ומסוכנת. הריאליזם והקונקרטיות של הספר הזה, פרט לכך שהם מצמררים, מלמדים אותנו שני דברים מרכזיים: האחד, על הקלות שבה חברה יכולה לעבור מאופורטוניזם "קל" לשיתוף פעולה גורף עם מנגנון ענקי של רוע מדינתי. האחר, על שגם בתנאים הבלתי אפשריים שהרוע המסיבי והמאורגן-מלמעלה יוצר, אפשר למצוא דרך חתרנית לפעול כנגדו. בני הזוג קוונגל, שפיזרו גלויות מחאה כנגד הרוע הנאצי ברחבי ברלין, ושהספר הזה הוא סיפורם, אמנם לא הצליחו במלאכה עד הסוף, ונתפסו ונרצחו בסופו של דבר על ידי השלטונות. אבל הם משאירים אחריהם מורשת של התנגדות, שאפשר ללמוד ממנה על כוחו של היחיד ליצור שינוי גם אל מול מנגנוני רשע עצומים וחובקים. מומלץ גם אחרי שהומלץ!

– 'היקיצה', קייט שופן, כתר ספרים.
מדהים לראות עד כמה ספרה הקלסי של קייט שופן האמריקאית, שהופיע כבר ב-1899 והוחרם אז בשל מהפכנותו הפמיניסטית, רלוונטי גם לזמננו. במיוחד בחברה הישראלית, שמוסד הנישואים בה הוא עדיין נוקשה למדי ושבחלקים לא-מעטים שלה עדיין מתקיימת דכאנות מוסדית כלפי נשים. זהו סיפורה של אשה, עדנה פונטלייה, המערערת על הצווים החברתיים המכתיבים לה קיום במסגרת מעמדה הבינוני-גבוה, כאשת איש הנדרשת לחיים של מילוי חובות. בעודה מטופלת בילדים ובמשק-בית, מתעוררת בה קיץ אחד תשוקה אל גבר צעיר ממנה, ומכאן מתחילה טלטלה פנימית מתמשכת, שמניעה אותה בסופו של דבר תשוקתה לדעת את עצמה. היא זונחת את חובות הבית והמשפחה, עד שלבסוף היא מחליטה לעזוב את בעלה ואת ביתה המסודר לטובת חיים של חירות. החירות הספציפית הזאת מסתיימת כנראה בהתאבדות-בטביעה-בים, משום שפריצת המוסכמות החברתיות הנוקשות על ידי היחידה יוצרת בה לא רק חירות של ביטוי עצמי אלא גם בדידות עמוקה עד כדי מחנק. הספר הזה משמעותי לא רק משום שהוא ספרות במיטבה, ולא רק משום שהוא מסמך תרבותי שהיה פורץ-דרך בזמנו, אלא גם משום שהוא נדבך חשוב במדף ההיסטורי של ספרים פמיניסטיים, החלקי כל כך, עד כה, בארץ. כל הכבוד לעורכת יערה שחורי שהצילה את התרגום היפה הזה של מירי קרסין מגניזה, וכל הכבוד לעורך משה רון שיזם את התרגום הזה מלכתחילה כבר לפני עשרים שנה. לקרוא ולשמור!

– 'כה אמר זרתוסטרה: ספר לכל אחד ולאף אחד', פרידריך ניטשה, עם עובד.
התרגום החדש והמוער של אילנה המרמן לקלסיקה הספרותית-פילוסופית הנודעת הזאת חשוב לא רק כתוספת למדף ספרי ניטשה, שגדל באופן מבורך בשנים האחרונות, אלא גם כפרשנות חדשה ליצירה המרתקת ורבת-ההשפעה הרב-דורית הזאת, המנגישה אותה גם לקוראים הצעירים והסקרנים של ימינו. כמו 'היקיצה' של קייט שופן, גם הוצאתו לאור של ספר זה היתה צריכה להיחגג בקול גדול יותר על ידי המתווכים (תקשורת רלוונטית, מבקרים וכדומה) והקוראים, אבל לכך דרושה תרבות שקצת יותר מכבדת את עצמה!

תם ולא נשלם…

שנת קריאה מהנה ופורייה,
תמר

מודעות פרסומת