ארכיון

Archive for the ‘Uncategorized’ Category

גורל שלא נקבע מראש

אוקטובר 26, 2013 כתיבת תגובה

נגה אלבלך, "הדחיפה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 222 עמ'.

 נגה אלבלך מביאה אל הספרות אנטי-גיבורות (בעיקר) שנוכחותן בחייהן שלהן אינה מובנת מאליה. זוהי אמירה קיומית חזקה מאוד, מעוררת טִרדה, שמחזירה את הקוראת אל עצמה ומפעילה אותה הן רגשית והן אינטלקטואלית. וזהו הישג לא מבוטל, בוודאי לספר ביכורים. 

שלוש נובלות מרכיבות את הספר הזה, "הדחיפה". במרכזה של כל אחת מהן עומד צמד של דמויות המשמשות תמונת ראי זו לזו. המשא ומתן שכל שתי דמויות מקיימות ביניהן חיוני לתפיסה העצמית ולתחושת הממשות של כל אחת מהן, אם כי הוא בדרך כלל לא פותר אותן ואולי אף פוער אותן. 

ב"אני כוכב נולד", הנובלה הבשלה בעיני בין השלוש ועליה ארחיב כאן במיוחד, איה, הזוכה בתוכנית ריאליטי חשה צורך דחוף להסתתר מיד אחרי שזכתה בתחרות. היא מסרבת לכל מגע נוסף עם מפיקי התוכנית, היא חוזרת לזמן-מה לעבודתה כמזכירה אלמונית, ואז מתחילה לחיות בחוץ רק בלילות, בשיטוט ברחובות הריקים. באחת הפעמים היא נכנסת לבר סנדוויצ'ים ושם פוגשת את נועם, מפעילת האתר. המפגש הלילי הזה במין שומקום, מפגש שחוזר על עצמו בלילות הבאים, מוליד משיכה מוזרה בין שתי הנשים הצעירות והן מגלות שהן סוג של כפילות.

אלבלך בונה את הסיפור בחוכמה. לאורך רוב הסיפור הקוראת תוהה על מהות היחסים בין שתי הנשים. הגינונים והמהלכים ביניהן, ובמיוחד של נועם כלפי איה, נדמים כחיזור ארוטי עם הרומנטיקה של טיול מכונן במדבר ועם הטקסים הקטנים הנקשרים בדרך כלל למיסוד זוגיות הטרוסקסואלית, כמו הזמנה לפגוש את ההורים. אבל בסיפור נשמרת איזו זרות ומוזרות שמרמזת כי המוקד שלו נמצא אולי במקום אחר והמפגש עם הוריה של נועם חשוב מכפי שנדמה. ההזרה נוצרת, בין השאר, משום שהסיפור מסופר בגוף ראשון מפיה של איה, שלה הידע המצומצם יותר בסיפור על הקשר הבראשיתי ביניהן. דמות הראי, נועם, היא זו שמחזיקה מוקדם יותר מהגיבורה המספרת את הידע הכולל של הסיפור, והקוראת נדרשת לחבור לאיה בתהליך החשיפה שלו. זוהי טכניקה ספרותית מעניינת שמאפשרת הזדהות עם דמות כמו איה על אף האנטי-סוציאליות הבולטת שלה.

מעניין גם השימוש במוטיב הקול, האוזן והמוזיקה, שהוליכו את איה מן האנונימיות אל הכוכבות-לשעה ואל החזרה המהירה מהצפוי, מיוזמתה, לאנונימיות. זהו מוטיב שבמידה רבה מוליך לא רק את הגיבורה אלא את הסיפור כולו, שחוקר גם את האפשרות לשמר קול פרטי בתרבות המונים. מבחינה זו מבריקה גם הבחירה בתוכנית הריאליטי "כוכב נולד" כנקודת מוצא בסיפור.

 הנובלה יוצרת עימות בין מציאות לריאליטי ומראה שכל זהות אנושית היא בדרך כלל מין תנועה בין איזה גרעין אותנטי לבין שלל תפקידים ומסיכות. הקול הפרטי אינו יכול להימצא במרחב מבודד לגמרי מכל נקודת התייחסות תרבותית אלא חייב להתייחס לכזו, גם אם באקט חתרני של חבירה לצורך עימות והתנגדות.                                                                                                                                        

יתר על כן, תוכנית הריאליטי משנה את המציאות של הזוכה בה גם אם זו מסרבת למלא את התפקיד שהוקצה לה מראש. בעולם הזה שבו תוכנית הטלוויזיה מביימת את המציאות, המציאות לובשת דמות של פנטזיה או חלום בלהות. ערבוב הגבולות הזה הוא הביטוי הביקורתי המרכזי של הנובלה כלפי תרבות ה"ריאליטי" וה-15-דקות-תהילה (ואולי כבר חמש). באמצעות יחסה הכפול של המספרת לתופעה זו נבדקים גם כוחו של המקרי והאקראי בחיי היחיד, כוחו של היחיד לשלוט בחייו, כמו גם מושג הרצון החופשי והבחירה.

נושאים אחרונים אלה נבחנים גם בנובלה השנייה, "נירה", שבה הגיבורה המספרת מתאהבת בגבר שעזב קריירה מצליחה כחוקר ספרות בארצות הברית ושב לארץ בניסיון להתגבר על זרות מרחבית ואנושית. כאן ה"כפיל" של הגיבורה הוא גבר, הגבר הזה שבו היא מתאהבת, אלי. האקראיות של פגישתם, והעובדה שהם מתגלים כה תואמים זה לזה מבחינה נפשית, מאפשרת למספרת לבדוק את התיחום בין מזל (מקרה) לגורל ולהעניק פשר לחייהם של בני אדם כתנועה בין שני הקטבים האלה. המקרי הוא תמיד גם לא-מקרי אבל הגורל, פרט לעובדת המוות, הוא גם לא בדיוק גורל שנקבע מראש. לבני אדם יש יכולת לבחור, גם אם מעטה. גם אם ברמה מסוימת הגיבורה נראית כנגררת אחרי המקרה, עדיין יש לה שליטה מסוימת על הפיכת המקרה הזה לחלק חשוב מחייה.    

הנובלה השלישית "הדחיפה", שנותנת את שמה לקובץ, היא הפחות בשלה בין השלוש וזקוקה היתה לטעמי לעיבוד נוסף (הייתי מורידה למשל את הסיום של גיא, שהוא דמות לא די בנויה ולא די חיונית לעלילה). לא נראה לי גם שהיא שייכת לקובץ זה על אף שגם כאן מופיעות שתי דמויות שמשקפות זו את זו. איזו שונות בטון הדיבור של הסיפור, ואולי גם בנקודת המבט הילדית, מעלים את התחושה שהסיפור הזה אולי שייך לסדרת נובלות אחרת. אבל בבסיס גם בנובלה זו יש חוזק רב, והיא המצמררת בין השלוש גם בשל תחושת היתמות והזרות של שתי הילדות העולה בה, וגם בשל הדיון באקראיות של הקיום האנושי ובשאלת היחס בין אמת למשחק.

היתמות מאב או מאם בגיל צעיר היא נושא חוזר בכל שלוש הנובלות והוא מבליע לטעמי הנחת יסוד באשר לקיום האנושי. אדם נולד לחסר ולבדידות והמגע והקשר שהוא חווה בדרך הוא זמני. בדרך כלל, כפי שעולה מדפוס היחסים המעוצב בנובלות, האחר תמיד משקף לאחד משהו מעצמו ומחזיר אותו אל עצמו, גם אם בדרך נוצרת תקשורת משמעותית ואף הופכת-עולמות ביניהם.  

אלבלך מצליחה ליצור תואם בין השפה הדוברת את הסיפורים לבין התמטיקה הזאת. הגיבורים והגיבורות של הנובלות שלה הם תמיד שבריריים וחשופים גם כשברמה מסוימת הם מופיעים מול העולם כ"קוּליים" מוחלטים. זו החינניות שלהם, המוזרות והזרות שלהם, וזו הכפילות המייצגת את עמידתם בעולם ועמדתם כלפיו: בצד הרצון להשתייך, ואפילו לבלוט (להיות כוכב נולד), עולה תמיד הרצון לבטל במחי יד את ההישג, מתוך הבנה שההישג הוא תמיד עניין זמני ביותר כמו החיים עצמם, ושעדיף לשלוט במשכו מאשר למסור את השליטה ליד הגורל.  

 

מודעות פרסומת
:קטגוריותUncategorized תגיות: ,

כוחו של השקט

נובמבר 12, 2011 2 תגובות

מעין בן הגיא, 'ים ויבשה', סדרת הספרנית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 207 עמ'.

ספרה הראשון של מעין בן הגיא מביאה בפנינו פרוזה לירית מוקפדת, שעניינה יחסי אם-בת. בניגוד לדוגמאות אחרות, כמו למשל הרומנים 'סוזנה הבוכייה' של אלונה קמחי ו'הפסנתרנית' של הסופרת האוסטרית הדגולה אלפרידה ילינק, שבהן הדרמה של היחסים נמצאת גם ברמת האירועים של הטקסט, ומובאת בקיצוניות הקרובה לסאדו-מזוכיזם פסיכולוגי, דרמת היחסים בין אנה לבין אמה קלודיה ב'ים ויבשה' נמצאת בעיקרה מתחת לפני השטח.

דרמה זו גם הרבה פחות גלויה מההשראה המרכזית של בן הגיא בספרה זה, הפרוזה של יהודית קציר, ובעיקר כנראה יחסי האם-בת ב'למאטיס יש את השמש בבטן'. ועדיין מעין בן הגיא יכולה להיחשב "תלמידתה" של קציר, העורכת של הספר ושל הסדרה שבה הוא מופיע, 'הספרנית'. פרט למשהו משותף בטון הדיבור, בשימוש בשפה ובפנייה לקהל יעד מיטיב-קרוא, עולה גם נושא משותף בולט (שאצל קציר הוא יותר מוטיב חוזר, ואילו אצל בן הגיא הוא נושא הרומן בהא הידיעה): תגובתה הקשה של הבת לנשיותה המובלטת של האם, ליופייה ולמודעותה ליופי זה.

אם ריבי, הגיבורה של קציר, מצליחה לבסוף לתעל את תחושת התחרותיות (המובנית-חברתית) עם הנשיות של האם ליצירת חיים משלה, הרי אנה של בן הגיא אינה מנסה אפילו לצאת ממעגל יחסי האם-בת. זאת, בוודאי בין השאר משום שהיא אינה מודעת באופן מלא לתחושת השיתוק שהאם המנפנפת בנשיותה כטווס (ראו כמיהת האם להתקשטות בבגדים שצבעיהם חזקים ומגוונים) גורמת לה. התגובה שלה היא התחפרות ואיזושהי היבלעות חסרת מוצא בתוך עולמה של אמה, עד כדי חוסר יכולת לבנות חיים עצמאיים משלה.

ברומן נוצר מתח מעניין בין העובדה שרוב הסיפור הוא פנימי – מתואר מתוך נקודת המבט של הבת, מתוך זיכרונה, לאחר מות האם ממחלה – לבין העובדה שהטקסט אינו מוסר מידע רב על רגשותיה של הבת. העלילה גם אינה מתאפיינת כמעט באירועים חיצוניים, וגם לקראת הסוף – כשדומה שאירועי עבר כמו מותו של האב הימאי בים והפלה שעוברת האם עומדים להיחשף באופן מלא יותר – הערפל אינו מתפזר. האם האב מת בתאונה או התאבד? כיצד זה קשור לחיי ההורים שבפועל קיימו חיים כמעט-נפרדים? כיצד והאם זה קשור להפלה – הטבעית או המתוכננת – של האם?

חוסר הפתרון העלילתי, וגם הרגשי, דומה שהוא בא לומר דבר-מה על הקיום האנושי: החיים הם חקירה מתמדת, שבסופה לא מחכה שום תשובה פרט לזו הידועה לכולנו מראש. דרך הסיפור של בן הגיא אומרת לנו את זה בצורה משכנעת.

כוחו של הרומן הזה הוא, אם כן, בדיוק בשקט שלו ביחס לאירועי החיים, ובאופן פרדוקסלי מעט, גם ביחס לאירועים הפנימיים. דווקא השקט הזה הוא שמותיר את הקוראת בטִרדה מסוימת, באי-נחת, שהיא במקרה הזה גם הזמנה לחשיבה נוספת – מה שספר טוב עשוי לגרום לנו בין השאר. הדבר היחיד שכדאי אולי לצפות לו בספרים הבאים של בן הגיא הוא השתחררות נוספת מהאם הספרותית – יהודית קציר המצוינת – ופיתוח נוסף של הקול האישי שלה, אם כי גרעין בוטח שלו נמצא כבר כאן.

ובמילים ספורות: הספר הזה הוא בר שיש להפרידו מן המוץ המציף תדיר את המדף העברי. פנינה ספרותית.

הודעונת

מרץ 7, 2011 2 תגובות

לכל קוראי הנאמנים והמתעניינים,
הבלוג אמנם יצא לחופשה מתארכת ולא מתוכננת (עקב עומס, דד-ליינים וכדומה), אך אל דאגה – במהרה בימינו, בשבועות הקרובים, הוא ישוב.
בינתיים, שיהיו רק ימים טובים,
תמר

:קטגוריותUncategorized