עור שחור, שיניים לבנות

ינואר 19, 2011 5 תגובות

איריס אליה-כהן, 'מכתוב', הקיבוץ המאוחד – הכבשה השחורה, 334 עמ'.

'מכתוב', ספרה הראשון של איריס אליה-כהן, הוא רומן בשל, הן במנעד החומרים הרחב שלו והן בחוכמת שזירתם הסיפורית, ודומה שהמונח "ביכורים" לגביו הוא טכני בלבד. בצד בשלותו, ואולי כחלק ממנה, הוא גם רענן מאוד בשפתו ובישירות מבטו אל קרביה של החברה הישראלית. הרעננות והבשלות האלה הזכירו לי את חוויית הקריאה ב'שיניים לבנות', הרומן הראשון של הסופרת האנגלייה-ג'מייקנית זיידי סמית. על אף ששני הספרים שונים מאוד זה מזה (בין השאר, ספרה של סמית לובש יותר דמות של סאגה משפחתית), שניהם מעלים את הפתיעה ואת ההרגשה שיש כאן משהו באמת חדש. משהו, שנובע כנראה מהשילוב בין כשרון ספרותי ברור לבין נקודת מבט מובחנת – ומורכבת – של בת למיעוט אתני-תרבותי.
במרכז הרומן עומד סיפור תשוקתה של אשה מזרחית ("כושית", כפי שהיא מכונה על פי צבעה), עירית, אל ה"אחרים" לה – תשוקתה אל אריק האשכנזי וצאצא לניצולי שואה, שעמו היא גם מקימה משפחה, ותשוקתה פורעת-הסדר-המשפחתי אל מאהבה הערבי, אחסאן. בינות לסיפורים האלה נפרשת ילדותה של הגיבורה בחיפה הפריפריאלית (חיפה של המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך) של שנות השבעים, ובמסגרתה גם הטראומה של מות אביה במוות-בטביעה-בים. נפרשים גם קטעים מימי לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים, בהר הצופים, המשמשים בחיי הגיבורה מעין תקופת-מעבר וסמן של מוביליות חברתית-כלכלית. לכל אורך הרומן נפרשת גם החברות המתמידה והמשמעותית עם רוזי, העדה לכל תהפוכות חייה.
הרומן נע באופן מדויק בין הווה לעבר ופורש בפנינו באופן מורכב, באמצעות סיפורה של האשה האחת בחיפה קשת-היום, את מערכת המתחים המרכזיים של החברה הישראלית משנות השבעים ואילך. בראש ובראשונה, המשבר של מלחמת 1973 וה"מהפך" של עליית הליכוד לשלטון ב-1977, לאחר 30 שנות ההגמוניה של תנועת העבודה. אלה נמסרים מנקודת המבט התוססת, המעורבת, שואפת-הצדק-הנחרץ-ילדי של ה"ילדה האחרת", זו שגדלה אל הוויה חברתית שבמסגרתה יש להסתיר את מוצאם ה"ערבי" של ההורים ואת חיתוך הדיבור הגרוני התואם. נקודת המבט הילדית המשוחזרת והדיבור הכמו-אוטוביוגרפי מאפשרים למספרת להציג, אולי בפעם הראשונה בספרות הישראלית באופן ישיר ותוֹכִי כל-כך, את דרמת המחנק האתני – האישי שהוא גם קהילתי-פוליטי – שהביאה לניפוץ ההגמוניה של תנועת העבודה.
הדבר מופיע, באופן ישיר, בתיאור הצטרפותן החוגגת של הילדות, רוזי ועירית, לתמיכה הציבורית בעלייתו של בגין לשלטון – אבל גם באופנים רבים אחרים, בסצינות מקוריות ובלתי צפויות או בכאלה שחושפות צדדים נסתרים במוכר. כבר הסצנה הכמעט פותחת של הספר – מסיבת יום העצמאות וחנוכת הבית/ הארמון של הזוג העשיר פישמן, באביב 1974 – מתארת באופן מבריק ומרגש את הפגישה המזעזעת של הילדה עירית עם עמדת הנידחות המעמדית-תרבותית-פוליטית: עירית מזהה את נינט ואת רוזי בתה בתפקידי "משרתת" וחיית-מחמד בהתאמה. כך הן מוצגות לראווה, במין התעללות ציבורית המבוצעת בידי מעסיקתן מדושנת העונג והכסף, צופיה פישמן: נינט עולה-יורדת-מגישה-בפקודה-מזון-גורמה-לאורחים ורוזי רוקדת-בפקודה ריקודי בטן-פלמנקו-דבקה כבמין מופע וודביל של ה"כושית (הבהירה יחסית) המחייכת והטובה" לקול תשואות ה"אצילים" הלבנים. עירית, ה"כושית" בלשונה של רוזי, בתה של מזכירתה של צופיה, מזהה ברוזי את בת-דמותה, והן כורתות ברית ילדית של נידחות, שנהפכת במרוצת השנים לחברות נשית אמיצה המקדמת את השתחררותן מכבלי העבר הדכאני.
בבגרותה, עירית מבינה את ה"גול העצמי" שבאימוץ עמדות חברתיות-כלכליות-פוליטיות ימניות, שמדירות את החלקים המוחלשים בחברה ואת כל ה"אחרים" שלה. ההבנה הזאת מושגת בד בבד עם תהליך העיבוד של טראומות הילדות: הטראומה של אובדן האב, וקודם לכן – טראומת עצם קיומו ה"ערבי" של האב, המתעקש במפורש על ערביותו וכמו חוסם את ניסיונה לקרצף מעל עצמה את ה"כושיות" שלה (טראומה בפני עצמה). ניסיון-הקרצוף הוא כאן מטאפורי בעיקרו, אך הוא בהחלט מזכיר ברוחו סצנות ממשיות של ניסיון להתקרצף-באמבטיה מהצבע השחור, שמופיעות באוטוביוגרפיות ידועות של אפרו-אמריקאים, בתוכם עבדים משתחררים, מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. ועולות על דעתי כרגע סצינות מ The autobiography of an ex-colored man של James Weldon Johnson , ומ'פרדריק דגלס, עבד אמריקאי' (שאף תורגם לעברית, נהר 2006).
בדרך אל הריפוי מטראומות הילדות, שהיא כאן גם הדרך אל עיצוב עצמי אותנטי, אוטונומי וגם הקשרי (ביחס לזולת), גיבורת 'מכתוב' חווה פאזה נוספת של טראומות הקשורה, בנוסף לעניין האתני-מעמדי והלאומי, גם ליחסי הכוח המגדריים: אינוסה של עירית בידי בן זוגה אריק (והקרע ביחסיהם עקב זאת) ומותו של מאהבה הערבי, אחסאן, לאחר פרשת אהבים קצרה ביניהם. האובדן של אחסאן הוא מצער וכאוב מאוד, וייתכן שלבחירה הספרותית באובדנו יש משמעות פוליטית צורמת בהקשר הישראלי שבו מופיע הרומן. אך מבחינת הגיון העלילה הסיפורית עצמה, זוהי דמות שנועדה מראש שלא לעמוד בפני עצמה אלא לגלם תפקיד: ההופעה הקצרה שלה בחיי עירית והיעלמותה מאפשרת לגיבורה להיפגש שוב עם זירת הטראומה של ילדותה ולהשלים עמה – עם המסורת/ התרבות/ השפה הערבית שהוריש לה אביה. מכיוון אחר, דמותו של אחסאן הגנן יכולה להתפרש כמין תזכורת פרודית לשומר היער מ'מאהבה של ליידי צ'טרלי' ללורנס, והוויתור של הרומן עליה באמצעות "הריגתו" – יכולה להיקרא כדחייה של תפיסת הערבי כ"פרא אציל". כיוון מחשבה זה יכול להוסיף לקריאה הפוליטית ממד של התנגדות.
הדבר היחיד שאין לו, לטעמי, מענה מספק ברומן הוא השאלה, הן ברמת העלילה והן מבחינת עמדת הסובייקט של הכותבת, כיצד מתרחש המעבר מהאינוס לאיחוי היחסים המסתמן לבסוף בין אריק לעירית.
ואולם, ההתרכבות של רוב חומרי הסיפור ופרטי העלילה יוצרת ספר נועז ואמיץ כמעט מכל בחינה אפשרית. זהו רומן הבוחן בעת ובעונה אחת את רוב נקודות התורפה המרכזיות של החברה הישראלית – המגדריות, האתניות-מעמדיות-גזעיות-צבעיות, הלאומיות-לאומניות. יופיו בכך, שהוא עושה זאת בדרך ישירה, שקוראת לילדים בשמם – לאשכנזים אשכנזים, למזרחים מזרחים, לעשירים עשירים וכדומה – אך זו אינה נופלת בשום רגע לקלישאה או לתיאור שטוח. וזאת משום היכולת המשכנעת לתת למוכר תווי זיהוי של הלא-צפוי והלא-ידוע.

ובמלים ספורות: סופרת מבטיחה וספר מקיים שראויים להבלטה! וברוח הימים האלה – בשנה הבאה לפרס ספיר!

השפה שאנחנו מדברות

ינואר 7, 2011 5 תגובות

יערה שחורי, 'אצבע, שן, כנף', עם עובד/ שירה, 64 עמ'.
גליה אבן-חן, 'אשה מטורפת', ספרא, 124 עמ'.

יש מעט מדי "אני" בספר הביכורים של יערה שחורי, יש בשירים משהו שרוצה להיאמר אך לרוב הוא עדיין לא נאמר. שחורי מנסה ליצור עולם דמיוני, קצת רומנטיציסטי-אפל, קצת נרקיסי-ילדי, ובוחרת לעשות זאת בטכניקה של הרחקה מן הגוף ומן האישי, ובמעין הזרה של העולם הפנימי. לשם כך היא שואלת, באופן מודע, כך נראה, מרכיבים מדגמים פואטיים של יונה וולך, רחל חלפי, ואולי גם של כמה משירי "אהבת תפוח זהב" של דליה רביקוביץ, וכמו מנסה להמשיכם. אבל השפה השירית נשארת פעמים רבות קצת מלאכותית. גם לשון הרבים או הרבות בגוף שלישי, המופיעה בחלק מן השירים, בוודאי תורמת לכך לא מעט.
עם זאת, ישנם כמה שירים שבהם מתחיל להיווצר קול אישי יותר, כמו למשל ב"שמיכה" (עמ' 38) וב"מעיל" (עמ' 63), ובאופן אחר גם בשיר המחאה, "דובדבנים" (עמ' 55). וכדאי לחכות לשירים נוספים כגון אלה. אחד השירים הטובים בקובץ הוא ללא ספק השיר "כסף" (עמ' 53), שבו המבט של הרבות ה"מדברות" – בגוף ראשון – מצליח לייצר זווית אישית אותנטית של הסתכלות. הדבר מושג גם משום שהבחירה המטפורית כאן היא בלתי שגרתית, אך בעיקר משום שנקודת המבט היא כפולה ומפוכחת: היא ממקמת את הדוברת גם בתוך הסיטואציה וגם מחוץ לה, כחלק מקבוצה שפיתויי העולם הקפיטליסטי קוסמים לה, אך גם כצופה מבחוץ המודעת לשקריותם. משהו בתנועה הזאת בין שני המבטים עובד יפה. וזה השיר:

כסף

לאחרונה אנחנו מדברות רק על כסף
הצ'קים פרושים בשורה ישרה כמו לחם על השולחן
לכסף אין ריח במובן המקובל
הוא לא מה שאנחנו מריחות כשאנחנו יחד

נדמה שאנחנו בבחינה חשובה
כשאנחנו מניחות צ'קים לא קיימים על השולחן
כמו לבדוק מקרוב את יפי הפוליטורה
אבל מעולם לא נמרחה פוליטורה על השולחן הנמוך,
עם רגלי החיה המוזרות

השפה שאנחנו מדברות עשויה מצעקות ושקלים
אולי נשחק במה היית קונה אילו
כמה ארמונות היינו בונות ואף לא מפעל אחד.

אם בספר הביכורים של שחורי יש מעט מדי "אני", הרי בספרה השני של גליה אבן-חן יש נוכחות רבה של "אני" ותחושה של דחיפות-לכתוב, ובשבילי שיריה הם סוג של גילוי. לא כל השירים היו צריכים לדעתי להיכלל בקובץ, אך רבים מהם מעידים על סוג של ראייה עצמית מפוכחת, נוקבת בהומור העצמי שלה וביחסה הכפול לתחושת השונוּת של הדוברת בעולם.
"אמרו שהמצב אקוטי/ והיא תלשה שערה אחר שערה/ משערותיה של הבובה רותי/ אף שערותיה שלה נשרו" (הבית הפותח בשיר "היא והבובה רותי", עמ' 10).
מה שעושה את השורות האלה לרבות-כוח הוא הפער שבין שני המשפטים הראשונים לבין המשפט האחרון, שכמו הופך אותם, כבדרך אגב, על ראשם. אם בתחילה לא ברור בדיוק של מי המצב האקוטי, של התולשת, או של הנתלשת – הבובה רותי – אזי באה השורה האחרונה של בית זה ומפתיעה בישירות הכמו-מגמדת שלה – "אף שערותיה שלה נשרו". כדאי לקרוא זאת עם דגש על ה"אף". היופי שבשורה הזאת הוא שהיא מצביעה בפירוש על התולשת, אך ממקמת אותה באותה עת גם כנתלשת (או כנשוּרה, מה שמוסיף ממד של מקריות לסיטואציה) ונקודת המבט הכמו-מורחקת מדגישה דווקא את האותנטיות של הדיבור: כאילו כדי ללמוד משהו "עליה", על הדוברת בגוף שלישי, צריך לחזור אל הבובה שלה, ורק אחר כך לשוב אל הדוברת. לתוכן הקשה הזה נוסף גם מין מקצב חתוך, כמו-רובוטי, כמעט מחויך או משחקי-נונסנסי, והמתח הזה בין התוכן למקצב גם הוא יוצר בקוראת אפקט חזק-עד-מצמרר.
במקומות רבים בקובץ, הכוח של השירים נוצר מתוך ראייה אבסורדית, מעט אקזיסטנציאליסטית, של המציאות, ומתוך הזיהוי של המקרי – אך גם של צירופי המקרים ושל צירוף חומרים שיריים מתחומים רחוקים לכאורה – כמרכיב כמעט הכרחי לתיאור המצב האנושי. כמו בשיר היפה הבא:

שמחת בית השואבה

קרעתי את הבתולים שלי בדרך למכולת
אמא ביקשה שאקנה עיתון,
אבא ביקש סמרטוט ודלי
אני ביקשתי לקרוע את הבתולים שלי.
אבא אמר נקרע
אמא אמרה קרה
ואני שמחתי.
(עמ' 23)

כדאי לשים לב כאן לתפאורה היומיומית (בדרך למכולת, עיתון, סמרטוט ודלי) שמעצימה דווקא בכמו-מקריות שלה את האירוע הדרמטי של קריעת הבתולים, וגם לתפקיד הכמעט אוטומטי והמכחיש של ההורים בסיטואציה הזאת, על אף שיש בעניין זה איזה הבדל בין האב לאם: הוא מדגיש בכל זאת את האירוע עצמו – את הקריעה, ואילו האם מדגישה את המקריות של האירוע. אבל הדוברת במשחק המלים "נקרע/ קרה" מדגישה את המשחקיות ואת אי-הדרמטיות של האירוע הדרמטי, שבו לכל אחד, לאם, לאב ולדוברת יש תפקיד שנקבע בשבילו מראש. יפה.

2010 – כמה ספרים שמשנים

ינואר 4, 2011 4 תגובות

אלפי ספרים יוצאים בישראל בשנה אחת, אך רק מעטים מאוד מהם הם ספרים שבאמת משנים משהו בתרבות, בעולמות הספרות והדעת שלה, ואולי לפעמים – וזו התקווה – גם משהו ביחסים שבינם לבין המציאות. אם נתמקד כאן לצורך העניין בספרות (פרוזה ושירה בעיקר), ספר יכול לשנות משהו בתרבות בשל מצוינותו הספרותית, אך בודדים הם המקרים שבהם יוצרים פורצים את גבולות השפה והספרות המוכרים ומשנים משהו בתפיסת העולם של קוראיהם. בדרך כלל, פוטנציאל השינוי הוא תוצא של שקלול מורכב ומעודן יותר של מרכיבים שונים, כמו למשל בין האיכות הספרותית לבין עמדה מוסרית הניתנת לזיהוי או לחילוץ מן הטקסט. לפעמים, עצם ההחלטה לתרגם ספר מסוים (או סדרת ספרים המאורגנת על פי עיקרון משותף) משפה לשפה בתקופת זמן נתונה היא סוג של הבעת עמדה תרבותית או אף מוסרית, והוא הדבר לגבי חשיפת טקסטים של יוצר מוכר שלא נודעו קודם או חשיפה מחודשת של טקסטים על פי עיקרון עריכתי ו/או מחקרי מסוים. עם זאת, כדי שספרים עם פוטנציאל-שינוי אכן יממשו את הכוח הזה הגלום בהם, דרושים לא רק יוצרים בעלי כשרון וחזון, ולא רק עורכים מרחיקי ראות, ולא רק מבקרי ספרות ומתווכי תרבות משמעותיים, אלא גם קהל קשוב – לא רק ליצירה הבודדת אלא גם למסרים התרבותיים הרחבים יותר שלידה ומסביבה. החלק החשוב הזה, של הקהל הקשוב, הוא המסובך ביותר לאיתור, לאפיון ולשקלול, אך בו תלוי במידה רבה מימוש הפוטנציאל-המשנה של היצירה.
בתום 2010, אני רוצה לציין כמה מן הספרים-המשנים, בכוח או בפועל, שיצאו השנה. ומשום שהם משנים, כדאי להמשיך ולקרוא בהם גם בשנים הבאות:

'אל תגידו בגת – הנכבה הפלסטינית בשירה העברית 1948-1958', אסופת שירים בעריכת חנן חבר (זוכרות, פרהסיה, פרדס).
קשה להפריז בחשיבותו של הספר הזה, המאגד בפעם הראשונה תחת קורת-גג אחת את כל ההתייחסויות של השירה העברית לנכבה הפלסטינית, שהופיעו בעיתונות הישראלית בעשור הראשון של המדינה, שהוא גם העשור הראשון שלאחר התחוללות הנכבה. פרט לחשיבות הרבה שבאיסוף החומרים ובהצגתם מחדש במאוגד, ופרט למשוררים, כמו אלתרמן, פן, מרדכי אבי-שאול, אבות ישורון ורבים ורבות אחרים, הלוז של הספר הזה הוא עבודת העריכה העקרונית שהושקעה בו – ההבאה, בצד השירים, עדויות של פלסטינים על הגירוש מכפריהם ב-48' ועל חייהם לפניו ולאחריו. השילוב זה בצד זה מאפשר לראות בו-זמנית את הסיפור הפלסטיני ואת סיפור-האב הציוני, וגם את סיפורי הביניים, הדואליים בדרך כלל, של המשוררים המתלבטים בין שתי העמדות ומנכסים לעתים קרובות את הסיפור הפלסטיני אל תוך הסיפור הציוני. מסתו הפותחת, המצוינת, של חנן חבר, מורי, ממקמת את מעשה העריכה שלו במסגרת-הקשר היסטורית, פוליטית ומוסרית ועומדת בהרחבה ובפירוט על העמדות העקרוניות המובעות בשירים כמו גם על הניואנסים שלהן. הספר הוא תשובת-נגד מורכבת לכל מכחישי הנכבה, הוותיקים והחדשים, הצצים בכל פינה בארצנו המהוללת. יותר ממומלץ!

– 'לבד בברלין', הנס פאלאדה, הוצאת פן/ ידיעות ספרים.
על הספר הזה כמעט לא צריך כבר להמליץ, הוא רב-מכר רב-שבועי. אבל אני בכל זאת מזכירה אותו כאן משום שחשיבותו חורגת הרבה מעבר להיותו סיפור טוב שמסופר היטב, וגם מעבר להיותו רומן היסטורי שנכתב בזמן-אמת ומספר לנו, ידועי טראומת השואה, על פן נוסף של מלחמת העולם השנייה. הספר הזה חשוב גם, ואולי בעיקר, להווה ולעתיד, במיוחד בישראל זו, בזמן הזה, שרוח גזענית ואטומת-לבב נושבת בה בעוצמה כה גדולה ומסוכנת. הריאליזם והקונקרטיות של הספר הזה, פרט לכך שהם מצמררים, מלמדים אותנו שני דברים מרכזיים: האחד, על הקלות שבה חברה יכולה לעבור מאופורטוניזם "קל" לשיתוף פעולה גורף עם מנגנון ענקי של רוע מדינתי. האחר, על שגם בתנאים הבלתי אפשריים שהרוע המסיבי והמאורגן-מלמעלה יוצר, אפשר למצוא דרך חתרנית לפעול כנגדו. בני הזוג קוונגל, שפיזרו גלויות מחאה כנגד הרוע הנאצי ברחבי ברלין, ושהספר הזה הוא סיפורם, אמנם לא הצליחו במלאכה עד הסוף, ונתפסו ונרצחו בסופו של דבר על ידי השלטונות. אבל הם משאירים אחריהם מורשת של התנגדות, שאפשר ללמוד ממנה על כוחו של היחיד ליצור שינוי גם אל מול מנגנוני רשע עצומים וחובקים. מומלץ גם אחרי שהומלץ!

– 'היקיצה', קייט שופן, כתר ספרים.
מדהים לראות עד כמה ספרה הקלסי של קייט שופן האמריקאית, שהופיע כבר ב-1899 והוחרם אז בשל מהפכנותו הפמיניסטית, רלוונטי גם לזמננו. במיוחד בחברה הישראלית, שמוסד הנישואים בה הוא עדיין נוקשה למדי ושבחלקים לא-מעטים שלה עדיין מתקיימת דכאנות מוסדית כלפי נשים. זהו סיפורה של אשה, עדנה פונטלייה, המערערת על הצווים החברתיים המכתיבים לה קיום במסגרת מעמדה הבינוני-גבוה, כאשת איש הנדרשת לחיים של מילוי חובות. בעודה מטופלת בילדים ובמשק-בית, מתעוררת בה קיץ אחד תשוקה אל גבר צעיר ממנה, ומכאן מתחילה טלטלה פנימית מתמשכת, שמניעה אותה בסופו של דבר תשוקתה לדעת את עצמה. היא זונחת את חובות הבית והמשפחה, עד שלבסוף היא מחליטה לעזוב את בעלה ואת ביתה המסודר לטובת חיים של חירות. החירות הספציפית הזאת מסתיימת כנראה בהתאבדות-בטביעה-בים, משום שפריצת המוסכמות החברתיות הנוקשות על ידי היחידה יוצרת בה לא רק חירות של ביטוי עצמי אלא גם בדידות עמוקה עד כדי מחנק. הספר הזה משמעותי לא רק משום שהוא ספרות במיטבה, ולא רק משום שהוא מסמך תרבותי שהיה פורץ-דרך בזמנו, אלא גם משום שהוא נדבך חשוב במדף ההיסטורי של ספרים פמיניסטיים, החלקי כל כך, עד כה, בארץ. כל הכבוד לעורכת יערה שחורי שהצילה את התרגום היפה הזה של מירי קרסין מגניזה, וכל הכבוד לעורך משה רון שיזם את התרגום הזה מלכתחילה כבר לפני עשרים שנה. לקרוא ולשמור!

– 'כה אמר זרתוסטרה: ספר לכל אחד ולאף אחד', פרידריך ניטשה, עם עובד.
התרגום החדש והמוער של אילנה המרמן לקלסיקה הספרותית-פילוסופית הנודעת הזאת חשוב לא רק כתוספת למדף ספרי ניטשה, שגדל באופן מבורך בשנים האחרונות, אלא גם כפרשנות חדשה ליצירה המרתקת ורבת-ההשפעה הרב-דורית הזאת, המנגישה אותה גם לקוראים הצעירים והסקרנים של ימינו. כמו 'היקיצה' של קייט שופן, גם הוצאתו לאור של ספר זה היתה צריכה להיחגג בקול גדול יותר על ידי המתווכים (תקשורת רלוונטית, מבקרים וכדומה) והקוראים, אבל לכך דרושה תרבות שקצת יותר מכבדת את עצמה!

תם ולא נשלם…

שנת קריאה מהנה ופורייה,
תמר

הסופר בעידן של גוגל

דצמבר 22, 2010 2 תגובות

אלכס אפשטיין, 'קיצורי דרך הביתה', ידיעות ספרים, 123 עמ'.

ספר הסיפורים הקצרצרים החדש של אלכס אפשטיין שב ומבסס את מחברו כאחד היוצרים המרנינים ביותר שיש כאן. בתרבות הישראלית הנוכחית, המהירה והלא-מאוד-אינטלקטואלית, שמאבדת את עצמה במבוך של לא מעט כותרים מיותרים, נעים לגלות יצירה אמיתית, של סופר שהוא לא רק רב-תרבותי ומשכיל – ואינו מתבייש בזה! – אלא גם שמשכיל להפוך את העושר הזה לפיוט, וגם לממשו בדרך הצמצום הז'אנרי.

כמה מלים על הז'אנר. הקצרצר הוא ז'אנר שיש בו משהו מטעה. הוא נראה "קל", בעיקר לכתיבה וגם לקריאה, אבל הוא למעשה אחד הז'אנרים המסובכים ביותר. הניגש למלאכה זו צריך לשלוט היטב לא רק בכלי הסיפר, אלא גם במינון מדויק מאוד, עד המלה הקטנה ביותר, ועד סימן הפיסוק הזעיר ביותר, ביחס שבין התוכן לצורה. במובן זה, הקצרצר דומה מאוד לשירה, אבל הוא סיפור כי הוא מחויב לסיפור ולצורה הסיפורית. הקצרצר גם אמור לפרוש, במלים מעטות, עולם מלא, אך בו-בזמן גם לעורר את ההרגשה שזהו עולם נגיש, שאפשר לקלוט אותו במהירות, כמעט באבחת עין. המתח הזה הוא שמקנה לו את החידתיות כמו גם את הפשר שלו.

פרט לנפילות ספורות בלבד – ומעניין שאלה מתרחשות בעיקר בכמה סיפורים ארוכים יותר, המתמשכים על פני יותר מעמוד – אפשטיין עומד לרוב היטב בכל המשימות האלה. הסיפורים נעים בווירטואוזיות בין זמנים ומקומות, בין העולם היווני הקדום לרוסיה של המאה ה-19, ועד לאיזה סוג של ישראל-של-היום. סוג של – משום שמכל העולמות, דווקא הישראל הזאת היא הפחות מאופיינת בסיפורים, כסביבה עם נוף מסוים, עם אנשים מסוימים, עם בעיות מסוימות וכדומה. וזה מוביל אותי לאחד הנושאים המרכזיים של הסיפורים, שכבר נרמז בשם הספר האירוני, הקרצני, 'קיצורי דרך הביתה': בסיפורים האלה עולה שאלת ההגדרה של הבית. לא ברור טיבו של הבית הפיזי. לא ברור מהו הבית ואיך מגיעים אליו. המרחב, אם קיים, הוא וירטואלי, מופשט, והוא הרבה פעמים מוצא עוגן מוזר במימד הזמן דווקא. יפה מדגים זאת, למשל, הסיפור, "קיצורי דרך הביתה":

"בחנות לספרים יד-שנייה מצאנו ספר מרופט בשפתנו. בכל העיירות כאן מטפטף גשם בלי הפסקה. הטכנאי של מכונת הזמן התקשר להודיע שיאחר. חיינו נמשכים" (עמ' 43).

כדאי לשים לב כאן, קודם כל, למשפט השני, ובעיקר ל"בכל העיירות כאן" הממקם לכאורה את מימד המרחב בסיפורון זה. אחר כך כדאי לחזור ולהתעכב על המשפט הראשון, עם דגש על המלה "בשפתנו". במקום לתת מידע מדויק על המיקום, המשפטים האלה מעוררים בקוראת לא רק שאלות לגבי זהותו של המרחב אלא גם לגבי דרך הסיפר: האם מדובר בעיירות "אמיתיות" (למשל, עיירות היהודים במזרח-אירופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, המרחפות כאן בסיפורים אחרים) או אולי מטאפוריות (למשל, של יישובים ישראליים באשר הם, לאו דווקא אלה שכונו עיירות-פיתוח). ואם כך, מהי זו המכונה "שפתנו" – רוסית, עברית… אחרת? מכונת הזמן, שהפעלתה מתעכבת (לאיזה כיוון? אחורה? קדימה?), וההמשכיות-בזמן הם התשובה-הלא-תשובה שמגיש לנו המספר – כמעט כל דבר שהיה, יכול לחזור ולהיות שוב הווה, עלינו רק לסובב לשם כך את הכפתור של מכונת הזמן. זהות המרחב תתברר כתוצר לוואי של הזמן, כי השאלה מה זה "העיירות שלנו" היא עניין היסטורי ויחסי. ודומה שהחוויה העמוקה, שעולה מן הבחירות האלה ביחס למרחב, היא חוויה של הגירה, שראויה בוודאי לדיון מפורט במאמר נפרד.

הנושא השני, ואולי הראשון, הבלתי מעורער של הקובץ הזה הוא – ארס-פואטיקה (וגם בכך הדמיון הרב לשירה), העיסוק במצבו של הסופר ובמצבה של הכתיבה בעידן של גוגל. "בינתיים לא מצאתי בגוגל עדויות חדשות לאמיתותו של הסיפור הזה." – פותח הסיפור "אדגר אלן פו ביידיש" (עמ' 27), ושכנו – "סלחי לי על כל פגמיו של הסיפור הזה," ("גיבלרטר, סיפור אהבה", עמ' 26), וכהנה וכהנה. המספר מעמיד לעתים קרובות פני מספר מעשיות, מספר עממי, שבעל-פה, ותוך כדי כך אומר דבר-מה על אפשרותה של הכתיבה בעולם הנוכחי.

אם נחזור לעניין הבולט של מימד התנועה בסיפורים – התנועה בין זמנים ומקומות, ובין סצינות שונות, בחלקן בדיוניות לגמרי, בחלקן ממשיות-יומיומיות, מתרחשת לא רק מסיפור לסיפור, אלא לעתים קרובות גם בסיפור הבודד בתוך עצמו. הדבר מעניק לסיפורים אופי תזזיתי ומושהה (סצינה אחת נמשכת אחרי שנקטעה על ידי סצנה שנייה וכו') כאחד, ואף איזו סוג של אבסורדיות חצי מסויטת חצי מחויכת.

גדול הז'אנר בספרות העברית, גרשון שופמן, לקח לעתים קרובות את הקצרצרים שלו לכיוון המשל הדידקטי, שנועד ללמד מתיאור מקרה פרטי על חיי אנוש ועל המומלץ והלא-מומלץ בהתנהגות האנושית, בעיקר בנוהגו של אדם בחברו. "מוסר ההשכל" בסיפוריו מאפשר לעתים קרובות להביא את האבסורדיות של הקיום האנושי, הנוכחת גם אצלו בין השאר באמצעות הצורה הסיפורית האפיזודלית והמפורקת, לאיזה פתרון – אם לא ממשי, לפחות אפשרי. וזה בעולם המשברי באירופה (בעיקר) שבין שתי מלחמות העולם.

אפשטיין לוקח את מראית העין המשלית, אך בסיפוריו לא תמיד נמצא פואנטה במובן של "פתרון" – ואפילו לא מהסוג המתהפך – לסיפור. לעתים קרובות, החידתיות ותחושת האבסורד של אקראיות הקיום האנושי, נשארות גם בסוף הסיפור. ה"היגיון" של הסיפור נבנה מתוך ההעמדה הלכאורה-לא-מנומקת של מרכיבים מתחומים שונים זה בצד זה, באופן רוחבי ולא לניארי, והמתח הנוצר ביניהם נהפך לעניין המרכזי. לעתים, העניין המרכזי של הסיפור הוא המתח בין הסיפור לבין כותרתו – עד שאפשר לומר שהכותרת היא, למעשה, גם חלק מגוף הסיפור – כמו, למשל, בקצרצר המבריק בן השורה האחת הבא:

"בדיון

גם האדם האחרון בעולם כותב רומן".

כל הדברים האלה מצטברים לאיזושהי אמירה על האבסורדיות של מקצוע הסופר ושל היכולת לספר סיפור – סיפור בעל משמעות, שגם נשאר אתנו לאחר רגע הקריאה, בעולם שטוף-מידע, שהוא במידה רבה גם עולם של משבר-מידע.

ובמלים ספורות: ספר מומלץ מאוד. כדאי לקרוא בחוכמה – גם במהירות וגם בהשתהות.