ארכיון

Posts Tagged ‘מוסכמות חברתיות’

מינימליזם חתרני

ספטמבר 14, 2011 תגובה אחת

אילנה ברנשטיין, 'בקשתה האחרונה', כתר, 307 עמ'.

ספרה החדש של אילנה ברנשטיין חוקר את היחסים בין הורים לילדים בתנאים הקיצוניים של מחלה סופנית של אחד ההורים – בצל סרטן הלבלב של אמה של גיבורת הרומן, אלה. במקביל נבחן משבר הנישואים של אלה עם בן-זוגה, יאיר.

אחד הדברים המעניינים בספר זה הוא בחירתה של ברנשטיין למסור את מרב ההתרחשויות במעין מסירה ישירה, בצורה של כמו-דיאלוג בין הדמויות, עד כדי כך שזו נעשית הצורה הסיפורית השלטת והמחשבות והמונולוגים הפנימיים הם כמו בני לוויה שלה. הוויתור על המרכאות בדיאלוגים מעצים עוד את התחושה הזאת של זליגה בין הרמות השונות של דיבור ודיבור פנימי. כך נוצר מעין דיבור-בעירומו, במצבו הבסיסי וה"שלדי", שהוא גם סוג מסוים של הנכחת האמת-בעירומה. כלומר, ההנחה העומדת בבסיס בחירת סוג הסיפר הזה היא, כך נראה, שהדו-שיח המינימליסטי בין אנשים חושף את ה"אמת" על יחסיהם יותר מכל תיאור "ריאליסטי" או תיאור ממבט-על פנורמי או חיצוני-להתרחשות.

הרומן נפתח בבשורה הטלפונית של הבת לאמה על מחלתה הסופנית, וכך זה נשמע:

אבא לידך?
לא, הוא כבר הלך לישון.
את רוצה להעיר אותו?
מה יש לי להעיר אותו? היא אמרה, ובנשימה אחת שאלה אותי מי התקשר למי, הרופא אלי או אני אליו.
הרופא התקשר אלי. את בטח זוכרת, זה מה שביקשנו.
כן, אני זוכרת. את רוצה לשמור על האמא שלך. אבל אין לך מה לדאוג, אני לא עשויה מסוכר, למרות הסוכרת.
נראה שזה סרטן, אמא.

התחושה הראשונית של הקוראת מהדיבור-בעירומו הזה היא של דיסאוריינטציה מסוימת: האם אני קוראת ספרות, בדיון, או הקלטה של שיחה מהמציאות? המינימליזם, והאפקט שהוא יוצר, הוא בעיני אחד הדברים היותר מעניינים ברומן: כמו בניגוד לעצמו, המינימליזם הזה צובר נפח לאורך הרומן ומתעבה לכלל אמירה בעלת משמעות, ולו מעצם החזרתיות שלו. אפשר לומר שיחסי הקוראת עם הרומן נבנים במקביל להתפתחות היחסים, בתוך הרומן, בין אלה לבין הוריה.

המינימליזם הצורני מקביל גם להצהרת המספרת, בתחילת הרומן, על "דלות החומר" של היחסים בינה לבין הוריה, על קשר שהוא "חף מרגש אך גם נטול ציפיות" (עמ' 17). זוהי אמירה לא-טריוויאלית, ובדרכה היא מערערת על קידוש קשר הדם ועל ערכי המשפחה המסורתיים שעדיין רווחים בחברה הישראלית.

הדבר המפתיע הוא, שאם בראשית הקריאה דומה שהקוראת נקראת אף היא להנמכת ציפיות, ה"דלות" מפתחת חיים מעניינים משלה. האמירה הראשונית על דלות היחסים בין ההורים לבת מתגלה לא רק כאמירה מתריסה כנגד המוסכמות החברתיות אלא גם כנקודת המוצא האמינה ביותר לתיאור האינטימיות, שאכן נוצרת בעקבות המחלה וקרבת המוות. זו מעמידה באור חדש גם את הדיבור השגרתי מאז-ומתמיד עם ההורים – שנחווה לאורך החיים כדל ולא-משמעותי על ידי הבת האינטלקטואלית – כסוג מסוים של אינטימיות. במסגרת זו, למשל, האמירה החוזרת של האם לבתה "מנוולת" נחווית כקוד-דיבור כמו-מוסכם של חיבוב דווקא (ולא של ניכור והרחקה).

הישגו המרכזי של הרומן הוא אם כן ההכרה המתפתחת באינטימיות הזאת והיכולת להעבירה באמצעים המינימליסטיים ביותר.

החלק החלש יותר בספר הוא משבר הזוגיות שמתואר במקביל למצב המשברי של האם, כמין עלילה נוספת שנועדה לעבות כנראה את ההתנסות בקיום קיצוני, משברי, שהספר בא להעלות. חלק זה אינו מפותח דיו, ואותה "דלות חומר", שהיא כה נכונה לתיאור יחסי ההורים-ילדים ברומן, מתקשה כאן להיות יותר מעצמה. עניין זה גורע מעט משלמות האמירה הכללית של הרומן, וחבל שכך.

ובמלים ספורות: ספר מומלץ, בעיקר בגלל האמירה הכמעט-חתרנית על יחסי הורים-ילדים והדיון הבלתי צפוי במושג האינטימיות.

מודעות פרסומת