ארכיון

Posts Tagged ‘מעין בן הגיא’

כוחו של השקט

נובמבר 12, 2011 2 תגובות

מעין בן הגיא, 'ים ויבשה', סדרת הספרנית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 207 עמ'.

ספרה הראשון של מעין בן הגיא מביאה בפנינו פרוזה לירית מוקפדת, שעניינה יחסי אם-בת. בניגוד לדוגמאות אחרות, כמו למשל הרומנים 'סוזנה הבוכייה' של אלונה קמחי ו'הפסנתרנית' של הסופרת האוסטרית הדגולה אלפרידה ילינק, שבהן הדרמה של היחסים נמצאת גם ברמת האירועים של הטקסט, ומובאת בקיצוניות הקרובה לסאדו-מזוכיזם פסיכולוגי, דרמת היחסים בין אנה לבין אמה קלודיה ב'ים ויבשה' נמצאת בעיקרה מתחת לפני השטח.

דרמה זו גם הרבה פחות גלויה מההשראה המרכזית של בן הגיא בספרה זה, הפרוזה של יהודית קציר, ובעיקר כנראה יחסי האם-בת ב'למאטיס יש את השמש בבטן'. ועדיין מעין בן הגיא יכולה להיחשב "תלמידתה" של קציר, העורכת של הספר ושל הסדרה שבה הוא מופיע, 'הספרנית'. פרט למשהו משותף בטון הדיבור, בשימוש בשפה ובפנייה לקהל יעד מיטיב-קרוא, עולה גם נושא משותף בולט (שאצל קציר הוא יותר מוטיב חוזר, ואילו אצל בן הגיא הוא נושא הרומן בהא הידיעה): תגובתה הקשה של הבת לנשיותה המובלטת של האם, ליופייה ולמודעותה ליופי זה.

אם ריבי, הגיבורה של קציר, מצליחה לבסוף לתעל את תחושת התחרותיות (המובנית-חברתית) עם הנשיות של האם ליצירת חיים משלה, הרי אנה של בן הגיא אינה מנסה אפילו לצאת ממעגל יחסי האם-בת. זאת, בוודאי בין השאר משום שהיא אינה מודעת באופן מלא לתחושת השיתוק שהאם המנפנפת בנשיותה כטווס (ראו כמיהת האם להתקשטות בבגדים שצבעיהם חזקים ומגוונים) גורמת לה. התגובה שלה היא התחפרות ואיזושהי היבלעות חסרת מוצא בתוך עולמה של אמה, עד כדי חוסר יכולת לבנות חיים עצמאיים משלה.

ברומן נוצר מתח מעניין בין העובדה שרוב הסיפור הוא פנימי – מתואר מתוך נקודת המבט של הבת, מתוך זיכרונה, לאחר מות האם ממחלה – לבין העובדה שהטקסט אינו מוסר מידע רב על רגשותיה של הבת. העלילה גם אינה מתאפיינת כמעט באירועים חיצוניים, וגם לקראת הסוף – כשדומה שאירועי עבר כמו מותו של האב הימאי בים והפלה שעוברת האם עומדים להיחשף באופן מלא יותר – הערפל אינו מתפזר. האם האב מת בתאונה או התאבד? כיצד זה קשור לחיי ההורים שבפועל קיימו חיים כמעט-נפרדים? כיצד והאם זה קשור להפלה – הטבעית או המתוכננת – של האם?

חוסר הפתרון העלילתי, וגם הרגשי, דומה שהוא בא לומר דבר-מה על הקיום האנושי: החיים הם חקירה מתמדת, שבסופה לא מחכה שום תשובה פרט לזו הידועה לכולנו מראש. דרך הסיפור של בן הגיא אומרת לנו את זה בצורה משכנעת.

כוחו של הרומן הזה הוא, אם כן, בדיוק בשקט שלו ביחס לאירועי החיים, ובאופן פרדוקסלי מעט, גם ביחס לאירועים הפנימיים. דווקא השקט הזה הוא שמותיר את הקוראת בטִרדה מסוימת, באי-נחת, שהיא במקרה הזה גם הזמנה לחשיבה נוספת – מה שספר טוב עשוי לגרום לנו בין השאר. הדבר היחיד שכדאי אולי לצפות לו בספרים הבאים של בן הגיא הוא השתחררות נוספת מהאם הספרותית – יהודית קציר המצוינת – ופיתוח נוסף של הקול האישי שלה, אם כי גרעין בוטח שלו נמצא כבר כאן.

ובמילים ספורות: הספר הזה הוא בר שיש להפרידו מן המוץ המציף תדיר את המדף העברי. פנינה ספרותית.