ארכיון

Posts Tagged ‘משה סנה’

למי שייך הזיכרון

אוקטובר 13, 2011 2 תגובות

חגי ליניק, 'דרוש לחשן', הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד וכנרת זמורה-ביתן, 268 עמ'.

ספרו החדש של חגי ליניק הוא ספר שבורא עולם מלא, והוא בוודאי אחד הרומנים המקוריים החשובים שהופיעו כאן השנה. העיסוק שלו בהתמודדות של זוג הורים עם אובדן בנם בשירות צבאי, פרט לכך שהוא מייסד את השדרה העלילתית של הרומן, משמש גם כמין מפתח לעיסוק בסוגיות נכבדות אחרות כמו כוחו של הזיכרון ההיסטורי בחיי היחיד, וגם האתיקה והפוליטיקה של זיכרון זה.

תימת הזיכרון מגולמת ברומן בעיקרה בדמות חסרת הפנים הקבועים של הלחשן. הלחשן, כידוע, הוא האדם העומד מאחורי הקלעים ונכון בכל רגע ללחוש לשחקן התיאטרון את המילים שזה עשוי לשכוח בעת מילוי תפקידו על הבמה. יותר משהוא דמות בפני עצמה הוא דמות נסיבתית, הוא נושא-תפקיד, יש לו תפקיד פונקציונלי בעולם התיאטרון – וגם בעולם הסיפורי שלפנינו. לכן, לפי הנסיבות הסיפוריות, הוא יכול לפעמים להתגלם באביה של האם המבכה את בנה, מירה, ולפעמים בבנה זוהר, למשל, הבן שהיא מבכה. ולפעמים הלחשנים הם זוג ההורים השכולים, מירה ובעלה נחמיה עצמם.

אם דמותו של הלחשן חמקמקה ואינה כבולה לשם ולפנים ספציפיים, הרי המילים שהוא לוחש – המילים הכתובות, של המחזה הממשי או המטפורי – הן קבועות ויציבות. הוא לא באמת זוכר אלא מדקלם, וכך הוא מייצג זיכרון "חיצוני", של מילים שנשכחו להיאמר בהקשר ספציפי נתון. ללחשן אין זיכרון פרטי, והדקלום הפונקציונלי שלו מסמן אותו כ"זוכר מקצועי": לדאוג שכל פרט יאמר את הטקסט שיועד מראש לתפקיד שלו.

ומה קורה כשהלחשן מסרב, או שוכח, למלא את תפקידו, או כשהשחקן מסרב לחזור על המילים המוכנות-מראש שיוצאות מפיו של הלחשן, או אפילו שלא נמצא מי שמסכים למלא את תפקיד הלחשן? בתיאטרון, ההצגה משתבשת, ובמציאות – ואין ספק שהלחשן הוא כאן סמל המתייחס למציאות – מתערער הסדר החברתי. שהרי, הלחשן, בהיותו אמון על כללי הטקס – על זכירת המילים המתאימות לתפקידים – הוא אחד משומרי הסדר החברתי. כשהוא לא מתפקד כמצופה, מתערער גם הסדר.

"דרוש לחשן" הוא שם אירוני, שמאפשר לליניק להצביע על ההבניה החברתית של הזיכרון בחייהם של יחידים וקהילות. הפרדוקס הוא, שככל שהזיכרון "חיצוני" (טקסי, מציית לנוסח קבוע, חסר עומק לכאורה וכו') יותר, הפגיעה בו חושפת את הפגיעוּת של מבנה העומק של הזיכרון: הפגיעה בזיכרון ה"חיצוני", כמוה כפגיעה בקליפה או בצורה המרסנת אל תוכה תוכן ומגוננת עליו. ברגע שהקליפה הזאת נסדקת, הממד הכאוטי של הזיכרון – ממד שמתגבר במיוחד כשהזיכרון טראומטי – והתעתוע שבו נחשפים בכל עומקם.

ליניק זורע ברומן כמה עובדות בסיסיות שמדגימות את הכאוס והתעתוע האלה. אחד העמעומים הבולטים, למשל, הוא תאריך הלידה של זוהר, הבן והאח שנהרג. כך, במקום אחד בספר מצוין שהוא נולד ביום ההיסטורי שבו ירד שלג בתל-אביב (וזה אירע, כידוע, ב-6 פברואר 1950), אך גם שבאותו יום עצמו התעמת האב נחמיה עם משה סנה בכינוס שבו נאם סנה נאום חשוב בזכות ברית המועצות. היסטורית, ספק אם נאום כזה נישא באותו יום עצמו, נאומיו החשובים של סנה מתועדים ולגבי יום זה או סמוך לו אין תיעוד (וראו חמשת כרכי ה"כתבים" של סנה בהוצאת עם עובד). במקום אחר בספר מוזכר במשתמע כאילו זוהר חי כבר בשנת 1949. בגלל העמעום בתאריך הלידה, גם הפעולה שבה נהרג, בגיל 19, אינה מאופיינת במדויק בזמנה – אבל בכל מקרה נראה שמדובר בתקופה שסביב "מלחמת ההתשה", שבזיכרון הלאומי-קיבוצי ממילא כבר לא כל כך "נספרת". עמעומים ועובדות לא-מאופיינות אלה הם משמעותיים ברומן, והם נקשרים לשתיקה הגדולה המרחפת על פני הרומן כולו: האם יש תכלה לקרבות ולהרג? ולהיהרגות?

"דרוש לחשן" שואל גם למי שייך הזיכרון – ליחיד ולמשפחה או לאומה? תוך כדי בחינת הסוגיה, בכלים ספרותיים, הוא גם מפרק את המושגים האלה. כמו הזיכרון, גם ההיסטוריה, של היחיד, של המשפחה, אפילו של האומה, היא תמיד מורכבת ומפוצלת. כך, למשל, האם מירה היא גרמנייה לא-יהודייה שפגשה את האב, נחמיה, כשהוא נכנס לעירה בסוף מלחמת העולם השנייה כחייל של הצבא האדום (נסיבות הפגישה מעורפלות, אך היא קשורה לתופעה של אונס נשים בידי צבא כובש). וזאת, בניגוד למשוואת השולט-נשלט הצפויה במקרה של פגישת יהודים וגרמנים במלחמה זו. האם האתוס הציוני חב פחות למירה, שאיבדה את בנה בפעולת הצבא הישראלי, בגלל מוצאה ודתה? באיזה מובן בכלל אפשר לומר על יחיד שהוא משתייך לאומה? ושאלת השאלות – מדוע השיוך הזה חשוב? ואיזה דמיון – ושל מי – הוא משרת? ואת מי הוא יכול לנחם?

פרט לשאלות כבדות המשקל האלה שהרומן מעלה – וזה אחד הדברים שעושים אותו לספרות בעלת ערך – יופיו של הספר הזה שהוא בורא עולם מלא. את החומרים מההיסטוריה הישראלית והעולמית הוא שוזר באופן טבעי לגמרי למרקם הסיפורי, ולא כמין דבר חיצוני לו כפי שקורה לעתים כשבאים "מבחוץ" אל הדברים. למשל, הסוגיה הרוסית-גרמנית בהקשר של מלחמת העולם, הוויכוח על ציונות וסוציאליזם בהקשר הישראלי והמחלוקת מפא"י-מפ"ם, הדרמה של פרישת משה סנה ממפ"ם והצטרפותו עם אנשיו למק"י, הנוכחות של דמותו של סטאלין בתרבות הישראלית לפני 1956 ואחרי כן, וגם ה"מהפך" של 1977 – העלייה של בגין וחירות והליכוד לשלטון בפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית.

גם את ההיסטוריה האזרחית היומיומית שוזר ליניק ברומן בצורה משכנעת ביותר. בספר הזה מעשנים בשרשרת עם הדמויות וקוראים עמן את "על המשמר" על הבוקר, וכהנה וכהנה.

בכל אלה, ובדברים נוספים, חובר ליניק לאולי-מגמה שנראית כעת בספרות הישראלית, ובחלק מהספרות העולמית: חזרה לסוג מסוים של רומן היסטורי ופתיחה-מחדש של הנושאים הגדולים של המאה העשרים, והצגה של שאלות מוסריות באמצעות הסיפור הפרטי. מקרב הסופרים הישראלים, ליניק הוא בוודאי אחד המיומנים ביותר. אמנות הסיפור שלו בולטת בדייקנותה ובשאר הרוח שלה, וגם בהומור שבה, שיכול לפרנס רשימת ביקורת נוספת.

ובמלים ספורות: אם מישהו שכח שספרות אינה רק בידור נעים לשעות הפנאי אלא גם יצירת אמנות שדורשת קשב עמוק ורציני, הספר הזה יכול להזכיר לו. מומלץ בחום!